שדה דב אינו עונה יותר
זה עשרים וחמישה חודשים שנמל התעופה "שדה דב" אינו פעיל ואנו אזרחי המדינה ואורחיה ממשיכים באורח חיינו כאילו הוא לא היה מעולם.
נכון, יש בתוכנו גם ציבור נכבד שחייו הפכו לקשים ביותר עם סגירת השדה. ההבטחות והחלופות לא הגיעו, העולם שקע לעידן הקורונה ובעיית הטיסות לאילת ומימונה ירדה מסדר היום הציבורי.
ברשימה זו נספר את קורות השדה עוד בימים שקדמו להכשרתו לתעופה, נעסוק באירועים היסטוריים הקשורים במקום תוך דילוג והתעלמות ממאבקים ציבוריים ומשפטיים שעסקו בפעילותו השוטפת, בפגיעה בדיירי הסביבה ובעיכוב התפתחות העיר תל אביב.
נקודת המוצא לסיפור היא "קיפול הדגל", יום ה-1 ביולי 2019 - התאריך בו חברות התעופה הפסיקו את הטיסות לשדה. המחנה הצבאי פונה ביום ה- 31.7.2019, בתאריך ה-10.2.20 הושלם הפינוי, פירוק המבנים והריסת אחרים לבד ממגדל הפיקוח שיעמוד על תילו במרכז השטח הציבורי המתוכנן ויהווה זיכרון לתפקידו ההיסטורי של "שדה דב". מההווה של השנתיים האחרונות נשוב בקפיצה ארוכה מאה שנים לאחור, לתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר המנדט הבריטי מתחיל להתבסס בארץ לאחר נסיגת העותמנים. "אחוזת בית" שהפכה קודם לכן לתל אביב מסתמנת כעיר המרכזית בארץ ישראל המתחדשת.
תל אביב, עוד בראשית התפתחותה כאגד של שכונות, ראתה בהתקדמות צפונה את האפשרות המועדפת והאפשרית לגדילה וצמיחה. כך גם קרה בפועל, הפיכתה של תל אביב לעיר הגבירה את המגמה והשטחים הפנויים עד לגדת הירקון הלכו ונבנו.
"יריד המזרח" שמוקם במרכז העיר של אז (איזור התחנה המרכזית הישנה) הפך במהלך כמה אירועים מוצלחים מתערוכה מקומית לאירוע בינלאומי המארח כ-24 מדינות המציגות את תוצרתם. הצלחה זו הביאה את עיריית תל אביב, בסיוע הנציב העליון ווקופ, להעביר את אתר התערוכה צפונה ולמקם אותו בחצי האי הירקוני, טרם השפכו לים. ואכן, בחודש אוגוסט 1933 הונחה במקום אבן הפינה למתחם התערוכות, המוכר גם כיום כ"מגרשי התערוכה".
אבן הפינה ליריד שהונחה ב-1933, כיום בכניסה למבנה 14 ביריד המזרח (מול איקאה מטבחים)
חודש לאחר מכן, בספטמבר 1933, פונה מאיר דיזנגוף, ראש העיר היצירתי והבלתי נלאה, למושל המחוז הבריטי פולוק ומבקש ממנו אישור לסלילת "אירודרום"-מנחת למטוסים קלים שיבצעו טיסות ראווה ואף יטיסו מבקרים מעל שטח התערוכה. הקרקע בחלקה היתה בבעלות משפחה אמידה מהכפר הסמוך "שייח מוניס", כך שהאישור שניתן היה לפרק זמן קצוב. המסלול יהיה קרקע כבושה ועלות ההקמה תלקח מתקציב היריד.
מגמת ההתרחבות מעבר לגדתו הצפונית של הירקון הלכה וגברה, הקרקעות שבצמוד לחוף הים הפכו למבוקשות עד שלעריית תל אביב לא היתה שליטה בשטח.
היזם פנחס רוטונברג, אבי חברת החשמל, הקים את תחנת הכח השנייה בעיר באיזור - תחנת הכח "רידינג", הנושאת את שמו של הלורד האנגלי שהיה יו"ר מועצת המנהלים של חב' החשמל. זאת כשהתחנה הראשונית במרכז העיר לא ספיקה את צריכת החשמל של תל אביב הגדלה. "רידינג" החלה להיבנות בשנת 1936 ובשנת 1937 כבר סיפקה חשמל.
הנהירה צפונה סחפה יחידים וקבוצות, כל אחת ואחד ממניעים ומנימוקים יצירתיים ואמינים. אין כל ספק כי ועד שיכון החיילים המשוחררים מהגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה הציג את הטיעון המעניין והמקורי ביותר.
לטענתם, הציבור אותו הם מייצגים תרם תרומה חשובה לצבא הבריטי במלחמה ובכיבוש ארץ ישראל, העמידו את חייהם לטובת האימפריה ועתה כשהם חסרי כל ודיור וכשמסתמנת אפשרות של התרחבות העיר צפונה הם רואים עצמם זכאים לחלקת קרקע להקים לעצמם מעון. כאשר עריית תל אביב לא משיבה מיידית לדרישה הוועד פונה ישירות למנהיג האימפריה הבריטית המלך אדוארד ה-8, שאותה שנה (1936) היתה שנת מלכותו היחידה וכנראה היה עסוק בנושאים רבים ולא התפנה לטפל בפניית ועד החיילים המשוחררים. העניין שגילו מביני עניין בקרקעות עבר הירקון באיזור זה הביאו, בין היתר, את הנציב העליון להלאים 700 דונם לטובת הציבור ועריית ת"א עודדה חברת השקעות יהודית מלונדון לרכישת קרקע במקום. הדבר אכן קורה ואדמות שנרכשות באותם ימים מוכרות בהמשך כ"גוש הגדול" - זו הקבוצה שפעלה כל השנים להחזרת הקרקעות שהופקעו ממנה לצורך סלילת מסלולי שדה התעופה.
יישור החולות בצפון תל אביב, 1938 (באדיבות סינמטק ירושלים/ארכיון המדינה)
מי שלא ממתין לאישורים כלשהם הוא פנחס רוטנברג המוכר והידוע בפעלנותו ובקשריו עם אנשי מפתח ובגישה החופשית שיש לו במסדרונות השלטון. הנ"ל פונה עם השלמת בניית תחנת הכוח בבקשה לסלילת מנחת למטוסי חברת החשמל, שיקלו על הקשר עם התחנות בחיפה ובנהריים. כאשר הממונה על המחוז דוחה את הבקשה קובע רוטנברג עובדה בשטח ומכשיר שדה כבוש לצד התחנה שישמש להמראות ונחיתות. במקביל הוא מפעיל קשרים ולחצים על הפקידות הגבוהה בממסד המנדטורי ואכן בשלב מסויים הוא מקבל את האישור בכמה תנאים: א. המנחת יופעל רק בתקופת המתח הביטחוני, כאשר השקט ישוב לאיזור המנחת יבוטל. ב. המנחת ישמש למטוסים קלים בלבד. ג. רק בעלי רשיון טייס B יורשו לטוס.
המוסך של רוטנברג (צילום באדיבות דוברות חברת החשמל)
בתמיכת העירייה השדה פועל ומקבל לגיטימיות ציבורית, כאשר הוא נקרא "שדה דב" על שמו של אחד ממפקדי ההגנה שסייע רבות לפיתוח התעופה העברית ונספה יחד עם משפחתו בתאונת דרכים בשרון.
בשנת 1939 חוכרת עיריית תל אביב את האדמות באיזור, מגישה תכנית בנייה מפורטת לממשל המנדטורי ומתקבל אישור לבינוי, למעט שדה התעופה שהאישור להפעלתו היה על תנאי. בחודש פברואר 1942 קיבלה חברת החשמל הוראה להפסיק את הטיסות בשדה ולהעביר את הפעילות לשדה התעופה בלוד.
התעופה המוסדרת פסקה בשדה דב, אך מפקדת "ההגנה" עשתה במקום שימוש לפעולותיה.
בחודש נובמבר 1947 מקימה "ההגנה" את חברת "אווירון" שהיא כיסוי לשירותי האוויר המחתרתי. מאחר והיתה בעיה בהגעה לשדה בלוד אישרו השלטונות הבריטיים העברת מטוסים עבריים לשדה דב. פעילות "מסווה" של שירותי האוויר בטיסות מבצעיות נמשכה עד להקמת חיל האוויר הישראלי.
(לצורך כתיבת פרק זה נעזרתי במאמרו של אדריכל שמואל גילר כפי שפורסם באינציקלופדיה לתולדות ת"א).
ניתן לומר כי מכ"ט בנובמבר 1947 פועל השירות ואח"כ החיל ללא הפרעה מצד הבריטים. בהדרגה מתוגבר השדה במטוסים נוספים מסוגים שונים. הטייסות שהוקמו בשדה התבססו על טייסים ישראלים וכמובן אנשי מח"ל וכולם הטיסו מטוסים באפיון שונה וביצעו מגוון פעיליות של הובלת מזון ותחמושת לישובים מנותקים, העברת ציוד רפואי ופינוי פצועים וכמובן טיסות סיור והפצצה.
האירוע הקשה שהתרחש בשדה היתה ההפצצה של המטוסים המצריים.
ביום שישי ה-14 במאי 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל. למחרת יום השבת בשעה חמש ורבע בבוקר תקפו מטוסי קרב מצריים את תל אביב, כאשר ארבעה מהם מסוג ספיטפייר תוקפים את תחנת רידינג ואת שדה דב. במשך אותה שבת ערכו מטוסי האוייב חמש גיחות וגרמו לשדה ולמבנים נזק רב כאשר הם יורים מתותחים ומקלעים.
כאן מגיע פרק המשמעותי בתולדות חיל האוויר ויחידות הנ.מ שלו כשאחד הספיטפיירים נפגע מירי מהקרקע ונחת נחיתת חירום לימה של הרצליה.
מסתבר כי זו פעם ראשונה ואחרונה שמטוס עויין מופל ע"י כוחותינו מאש מהקרקע, לזאת יש להוסיף כי על המטוסים התוקפים נורתה אש מכמה עמדות ברחבי העיר, כך שהתלקח כאן ויכוח מי הפיל את המטוס. עשרה יורים טוענים כי ידם היתה על ההדק והמאבק על הקרדיט המכובד טרם הסתיים גם כיום.
כאשר כוחותינו הגיעו לטייס המצרי לוטננט מחמוד בראכה, משו אותו מהמים והעבירו אותו למתקן השב שם התברר כי בראכה הוא בנו של מי שהיה אז ראש עריית קהיר.
גורלו ומצבו של המטוס גם הוא הפך למחלוקת. יש המספרים כי חלקיו שימשו למטוסים אחרים. מי שהכריע את הוויכוח היה מכונאי מומחה למטוסי ספיטפייר שטען כי המטוס שהיה שקוע במי הים יצא מכלל שימוש ולא ניתן היה לעשות שימוש במרכיביו.
Commenti