קיצור תולדות הפוגרום בחולון
מסענו בים החולות ההולך ונעלם מול זחילת העיור מביא אותנו לחולון, עיר ואם בישראל המונה כיום כ-200,000 תושבים ונמצאת ברשימת עשר הערים הגדולות בישראל.
העיר של היום מסבירת פנים, מתוכננת כראוי ויש בה רובעי מגורים נרחבים לצד אזורי תעשייה ומסחר מתוכננים. עם זאת, גאוות העיר ופרנסיה היא על מפעלות התרבות והחינוך הפזורים בשכונות ונגישים לתושבים ואף מושכים אורחים ומבקרים מכל חלקי הארץ.
מהתרשמות אקראית ובשיחות עם תושבים מצאנו אנשים גאים ומרוצים מעירם, אך להפתעתנו קורותיה של העיר אינה מוכרת להם ואירועים שעברו על המקום מפתיעים אותם.
לטובתם ולמען קוראים נוספים כמה משפטי רקע על חולון טרם שנעבור לנושא הרשימה.
בדומה לערים אחיות הוקמה והוכרזה חולון מאיחוד של שכונות סמוכות. הראשונה שבהן היתה "גרין", שהוקמה בשנת 1924 ונקראה ע"ש מייסדה שלמה גרין. שכונת "מולדת" הוקמה בשנים 1930-34, שכונת "אגרובנק" הוקמה בשנת 1934 (נשוב אליה בהמשך), "קריית עבודה" הקומה בשנת 1936 ו"שכונת עם" הוקמה בשנת 1937.
צילום אוויר של העיר חולון, 1937 (באדיבות המוזיאון לתולדות חולון)
שכנות טובה, אינטרסים משותפים של כלכלה, תעסוקה, חינוך ותחבורה, זאת בנוסף לדרישת הנהגת הישוב ומפקדת ההגנה על איחוד מתוך היבט בטחוני וכן המלצת שלטונות המנדט - כל אלה הביאו את הנהגות השכונות להחלטה להתאחד לרשות אחת שתיקרא להבא "חולון", זאת בחודש יוני 1940.
מיקומה של העיר מדרום לתל אביב, ממזרח ליפו ולאבו כביר, בשכנות לכפר לתל אריש וכמובן כביש ירושלים המשיק לה, הפכו את חולון לעמדה קדמית של הישוב היהודי במלחמת העצמאות. המקומות חוסמסה, תל אריש, דרך הבטחון וכמובן "מפעל היוצק", שהיו שדות קרב והלחימה עליהם גבתה נופלים ופצועים רבים, הם כיום אתרי הנצחה וזיכרון על המחיר היקר שהישוב היהודי שילם.
כל אחד מהמקומות הללו זכו לפרק של כבוד במורשת העצמאות של מדינת ישראל. אנחנו בחרנו לספר על אירוע רצחני שהתחולל בחולון כמה שנים קודם לתש"ח, שלהפתעתנו לבד משלט הנצחה לא זכה לאיזכור כלשהו למרות נוראותו.
כפי שציינו קודם לכן, נחזור כעת לשכונת "אגרובנק" בעיר. בנק הנושא שם זה רכש בשנת 1934 3000 דונם במרחבי דיונות החולות (כיום מרכז חולון) במגמה להקים במקום שכונה שתתבסס על מגורים איכותיים לצד מפעלי תעשייה ומבני מסחר.
היזמים עמדו בהבטחתם ובים החולות נעשו עבודות תשתית, נבנתה בריכת מים, הונחה צנרת, נחפרה מערכת ביוב, נסללו כבישים ומדרכות ונשתלו עצים - רק אז הוצעו החלקות לציבור.
הרצינות ואמינות הבונים עשו את שלהם והיצע החלקות למגורים, לתעשייה ולמסחר נרכש במהירות. מפעל התעשייה הראשון שהגיע לשכונה הוא ביח"ר לודז'יה , הנושא את שם העיר לודז' משם הגיעו בעליו.
המפעל הוקם בתל אביב בשנת 1924 ולאור הצלחתו והתרחבותו, יחד עם ראייה כלכלית ציונית של הנהלתו, עבר למקומו החדש באגרובנק בשנת 1936. לודז'יה פעלה במקום עד שנת 1963 ואז עברה לאזור התעשייה של העיר חולון.
מראה כללי של מפעל הטקסטיל "לודז'יה" בשכונת אגרובנק, חולון, 1938 (צילום: זולטן קלוגר. באדיבות ארכיון המדינה)
גורם המסחרי המשמעותי שהגיע לשכונת אגרובנק היא הוצאת הספרים המיתולוגת "אמנות".
ההוצאה הוקמה בשנת 1917 במוסקבה ע"י גב' שושנה פרסיץ, פעילה ציונית נלהבת, שלצד עיסוקיה הציבורים הקימה וניהלה הוצאת ספרים פעילה לעם היהודי באירופה ואח"כ בארץ ישראל.
סיפורה של "אמנות" כרוך בחייה ובתפיסת עולמה של פרסיץ. איכות הספרים, המתורגמים והמקוריים, העידו על כך.
פועלה הציבורי בהסתדרות הציונית ועם הגעתה ארצה בעיריית תל אביב הביא להקמה ולפיתוח של מוסדות חינוך ותרבות בעיר. בהמשך נבחרה וכיהנה כחברת כנסת בשלושת הכנסות הראשונות מטעם מפלגת הציונים הכלליים. ברשימה זו תקצר היריעה להביא את סיפורה של גב' שושנה פרסיץ ומכאן ההמלצה לקרוא אודותיה בפרסומים שונים.
ועידת סופרים עבריים, 1924. יושבים, משמאל לימין: א.מ. ברכיהו, ח.נ. ביאליק, מ. אוסישקין, ש. בן ציון, י.ל. ברוך. עומדים, משמאל לימין: ש.י. עגנון, י.פיכמן, שושנה פרסיץ, נ. צמח, מ. בן אליעזר, א.ל. סימיטיצקי, מ. גליקסון (צילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי)
הוצאת הספרים שהוקמה במוסקבה עברה עקב המהפכה לגרמניה ובשנת 1925 הגיעה לתל אביב. לאחר מס' מעברים ברחבי העיר, בשנת 1937 קבעה ההוצאה את ביתה בבניין מודרני בן שתי קומות בשכונת אגרובנק בחולון. הבניין והחצר ישמשו בהמשך כזירה ההתרחשות של סיפורנו.
החזית הצפונית של הבניין, 1939 (צילום באדיבות עיריית חולון)
הבניין המרשים שימש את ההוצאה מס' שנים עד שנתפס ע"י הצבא הבריטי והפך כחלק ממחנה צבאי שהוקם במקום. שטח המחנה המגודר הכיל אוהלים בו גרו חיילים ממוצא אפריקאי בני אומת הבאסוטו ששרתו ביחידה הומגנית בצבא המלך.
בחזית המתנה ניצב בניין "אמנות" בן שתי הקומות. הקומה הראשונה שימשה בחלקה חדר אוכל ומטבח לאנשי הגדוד ואילו החלק השני היה מחסן נשק עשיר. קומתו השנייה של הבניין שימשה למגורי קצינים ואנשי סגל אנגלים.
טרם שנעסוק בפעולת הלח"י אעלה כאן שתי סוגיות שעד לכתיבת שורות אלה לא הצלחתי לעמוד על פשרן. הראשונה, מה פשר מחנה צבאי גדול בשולי שכונת מגורים צעירה? והשנייה, מדוע השלטון הבריטי מחזיק בא"י בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה גדוד לוחמים סדיר ממוצא אפריקאי, כאשר סגל מפקדיו בריטים?
במהלך שנת 1945 מקורות המודיעין של מחתרת הלח"י העבירו מידע חיוני למפקדים כי בקומה הראשונה של "מחסן אמנות" מוחזק נשק רב ומגוון שמאוד חיוני לארגון בתקופה זו.
הוחלט לבצע פעולה של שוד הנשק והעברתו לסליק לח"י ברעננה. התאריך שנבחר הוא 6 בפברואר 1946. למפקד הפעולה התמנה יעקב בנאי, "מזל" בשמו המחתרתי, ולסגנו הוצב יעקב גרנק, לוחם עז נפש המוכר בכינוי "דב הבלונדיני" (יעקב גרנק נפל בחודש דצמבר 1948 בתפקידו כמ"פ בדרגת סרן בצה"ל).
יעקב בנאי ("מזל") מימין ויעקב גרנק "דב הבלונדיני")
בבוקר הפעולה התרכזו הלוחמים בחורשה בפאתי בני ברק, מפקד הפעולה תידרך וחילק גזרות ותפקידים ומכאן יצאו הלוחמים והגיעו באופן עצמאי לכתובת בחולון.
במקום ההתכנסות חולק הנשק ולאחדים ניתו מדי חיילים בריטיים. עם רדת החשיכה הוסעו עשרים הלוחמים במשאית מוסוות לשער הבסיס הבריטי.
הפריצה למחנה היתה מיידית ומהירה, מוקד התקיפה היה הבניין המרכזי ב"בית אמנות". באש הכח הפורץ נהרג חייל בעמדת הש.ג וחייל אחר נפצע. כפי שנקבע מראש קבוצת לוחמים עלתה לקומת המגורים של הקצינים ע"מ לנרטרלם, שם המצב השתבש כשסגל הגדוד באולם התארגן במהירות ופתח באש. אנשי הלח"י ירו אף הם, בחילופי האש נהרג קצין רפואה בריטי.
קבוצת לוחמי הלח"י השנייה בפיקודו של "דב הבלונדיני" פרצה את דלת מחסן הנשק ואז גילתה שהמודיעין היה מדויק ואכן היה כאן "אוצר" של כלי נשק.
על משאית שהוחרמה במחנה הועמסו במהירות 70 רובים, 24 תת-מקלעים, עוד 24 מקלעי ברן ו"היהלום" - 4 מרגמות.
הפעולה התבצעה כמתוכן ותוך ארבעים דקות כח הפורצים פינה את השטח ללא נפגעים מצידם, כאשר הלוחמים שבים לביתם מרוצים ורצוצים והשלל עושה דרכו לסליק.
לאחר נסיגת התוקפים הגיעו למקום קציני הגדוד בלוויית מפקדים ושוטרים בריטיים, אספו את חיילי הגדוד ובמסווה של דברי הסבר ועידוד הסיתו בבוטות ובגסות כנגד תושבי השכונה הסמוכה "אגרובנק".
הדברים עשו את שלהם, תוך זמן קצר חיילי הגדוד האפריקני מבני הבאסוטו שעטו משולהבים לרחובות השכונה ופתחו במסע של שוד ורצח. הפורעים השתוללו במשך שלוש שעות, ירו על בתים ואז החלו לפרוץ לדירות, לבזוז כסף ודברי ערך כאשר הם יורים ללא אבחנה, פוצעים ורוצחים אנשים תמימים. ידוע אף על מקרים בהם "חיילי המלך" דרשו דמי כופר ממשפחות תמורת השארתם בחיים.
השנאה והטרוף הביאו את הפורעים לירי על כלי רכב שנעו ברחובות השכונה, נורתה אש על מכוניות פרטיות, אמבולנסים ורכבי צבא ובכך גם פגעו בחיילים ובקצינים בריטיים.
הפוגרום נבלם לאחר שלוש שעות כתוצאה מעוצר כללי שהוכרז בחולון החל משעה 21.30.
העיר שקטה וכוחות צבא ומשטרה סיירו בעיר למנוע כל פעילות עויינת ופעולת גמול של אנשי השכונה. חיילי הגדוד הוחזרו לבסיסם ובשלב ראשון אותרו מובילי ההתפרעות והועברו במהירות ליחידות צבא אחרות.
במסע ההרג ברחובות השכונה נרצחו שני מבוגרים ונער. בן ציון שנקר, מנהל בית החרושת לודז'יה וסגן ראש העיר, שמואל פרלמן, בעל עסק בשכונה, והנער אליהו יודאיוב שרכב על אופניו ונרצח בדקירות סכין.
ההלם והכאב בעיר חולון וביישוב היהודי בארץ היה עמוק. נוספה לכך הודעה שהתפרסמה באותו ערב ע'י שלטונות המנדט המוסרת כי כנופייה יהודית נסתה לפרוץ למחנה צבאי ונהדפה ע'י השומרים וכי ההרוגים היו מאנשי הכנופייה.
מועצת העיר חולון וראשה ד'ר חיים קוגל התכנסה מיידית באותו לילה ויצאה בדרישה תקיפה לסלק מתחום העיר את גדוד ה"כושים", לדבריהם, שלא זאת הפעם הראשונה שהם תוקפים את תושבי העיר. העיתונות העברית יצאה למחרת היום בפרטים מדויקים על ליל הרצח.
עיתון "דבר", 8 פברואר 1946
למסע ההלוויה שעבר ברחובות תל אביב הגיעו אלפי אנשים מכל קצוות הארץ והשתתפו בו גם מנהיגי העיר והיישוב ובהם יו"ר המחלקה היהודית של הסוכנות משה שרת.
עיריית חולון החליטה בישיבת אבל לקרוא לכיכר בצומת חנקין סוקולוב "כיכר השלושה". עם השנים בוטלה הכיכר, אך השילוט קיים במקום.
הכיכר שהיתה קיימת בעבר ושלט ההנצחה המוצב במקום כיום
עם יציאת הצבא הבריטי מהארץ עבר בניין מפקדת הבסיס לבעלות ממשלת ישראל שהעמידה אותו לרשות ארגון "המשקם", שפעל כמקום עד שנת 2010.
בניין "אמנות" ההיסטורי, המוכר כיום כבית המשקם, נמצא במקום של כבוד ברשימת השימור של עיריית חולון. שלט המציין את האירוע הנורא נקבע ברח' פרוג 7 בעיר. המתעניינים יוכלו לראות את שרידי שער המחנה ברח' אוסישקין.
לוח ההסבר שהותקן על בית המשקם לאחר שיפוץ המבנה (צילום באדיבות ד"ר אבישי טייכר)
Comments