עטופים באהבה - חלק ג'

את אשר סיפרנו ברשימות הקודמות אודות ההתיישבות בצפון ובמערב הנגב נמשיך גם בשורות הבאות. אנו משתדלים להביא מעט מתוך ההיסטוריה החלוצית של כל אחת ואחת מהקהילות, ומסיבה מובנת שורותינו נעצרות ביום המר - יום שבת, חג שמחת תורה, 7.10.2023. על האסון שנחת על מדינת ישראל נכתב, צולם, הוקלט ועוד ידובר ויתוחקר, ואנו נמשיך ללוות בכאב את תושבי האזור, את אורחי המסיבה ובני המשפחות.

הפרקים הקצרים מתוך סאגת ההתיישבות הם תרומה צנועה להיכרות עם האזור ותושביו. מובן שאין ביכולתנו להביא את קורות כל ישובי מערב הנגב ועל כן נאלצנו לדלג על חלק מהם. אם הצלחנו לעורר סקרנות ניתן למצוא מידע עשיר בספרים ובאתרים.

קיבוץ עלומים

קיבוץ עלומים הוא ישוב צנוע וצעיר במס' שנים משכניו הקרובים. מייסדי הקיבוץ ברובם חניכי תנועת "בני עקיבא" אשר התיישבו במקום בשנת 1966. בקיבוץ, עד לאסון שמחת תורה, חיו כמאה משפחות במסגרת של קיבוץ דתי. אנשי המקום חרוצים ויצירתיים הפעילו כאן חקלאות מפותחת ואף עסקו בטכנולוגיה מתקדמת. מאחר ולא הצלחתי למצוא בכתובים מידע אודות המקום אני מפנה אתכם לסרט תדמית של הקיבוץ. לאחר הצפייה הכאב על האסון יהיה כבד שבעתיים.

הערה: בחודש פברואר 1947 היה ניסיון התיישבות בקרבת באר שבע תחת השם עלומים. הנסיון לא צלח מאחר והסתבר שהתנאים במקום לא מאפשרים חקלאות והמקום נעזב. לקיבוץ עלומים של היום אין קשר לניסיון הקודם למעט השם.

האורחים בטקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ עלומים. צילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

סרטון תדמית קיבוץ עלומים. יוצר אופק גלבוע

בארי

גם קיבוץ בארי נכלל בקבוצת 11 הישובים שהוקמו בשנת 1946. הקיבוץ הינו ישוב מבוסס ופורח ואין ספק שיקום מיגונו ומהריסותיו ויישקם את חייו.

אנו נתייחס לסביבתו הקרובה, בה נמצאים אתרים בעלי ערך בהיסטוריה של מדינת ישראל. 

יד אנז"ק

יחידות החיילים האוסטרלים והניו זילנדים אשר שרתו בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה הרחק מביתם נקראו אנז"ק. ביער בארי, מערבה לקיבוץ, הוקמה בשנת 1967 אנדרטה לזכר חללי האנז"ק שנהרגו במקום במהלך הקרבות בין הבריטים לטורקים על כיבוש עזה ובהמשך במזרח התיכון כולו. בכיבוש א"י איבדו האוסטרלים והניו זילנדים 730 חיילים. הם קבורים לצד חבריהם מארצות האימפריה הבריטית בכמה בתי קברות צבאיים ברחבי הארץ המתוחזקים בידי ממשלת בריטניה. עלות האנדרטה נתרמה ע"י הקהילות היהודיות באוסטרליה וניו זילנד. האות האנגלית A מהווה את האתר הבנוי עם מרפסת תצפית.

יד אנז"ק ביער בארי. צילום: דודו גרינשפן

מכרה הגופרית בנאחביר במסגרת שירותו בצבא הבריטי הגיע קפטן לוייד וילואמס עם יחידתו לאזור זה במרס 1917. בתקופה בה שהה הכוח במקום לצורך התארגנות סייר הקצין באזור ומאחר שהיה גיאולוג בהכשרתו איתר מרבצי גופרית כאן, זאת ע"פ ריחם המיוחד.

לאחר המלחמה שב ויליאמס לאזור ולאחר סקר שערך הגיש בקשה ואף זכה לזכיון להפיק גופרית באזור.

עם רשיון ההפקה בידו הצליח לגייס משקיעים בריטים, יהודים וכמה בעלי הון מעזה. הקמת המפעל ארכה כארבע שנים ובשנת 1936 החלו בייצור באתר.

המפעל היה קטן בהיקפו ואמצעי הייצור היו בסיסים, דבר שהצריך עבודה פיזית מפרכת. תנאים אלה הביאו לתחלופה מואצת של עובדים שלמרות השכר המסודר לא רצו לעבוד במקום.

המפעל פעל במקום עד שנת 1942 ושיווק את תוצרתו לארצות המזרח התיכון.  בתקופה זו הופקו כאן כ-8000 טון גופרית.

במהלך ימי מלחמת העולם השנייה חדל המפעל מלפעול, זאת מפאת ירידת הביקוש למחצב וקריסה טכנית של הציוד. עם הפסקת הפעילות במקום נתפס השטח ע"י חייל האוויר הבריטי שהפך את המקום לבסיס תחמושת.

בסיום המלחמה רכשה הקק"ל את האדמות ומבני המפעל הנטוש. קיבוץ בארי בתחילת דרכו, טרם מעברו למקומו הנוכחי, שהה במקום. בתחילת שנות החמישים בדקו גופים מקצועיים בשליחות ממשלת ישראל את כדאיות ההפקה. לאור ההמלצה על חוסר כדאיות נגוזה התכנית סופית למכרות גופרית בנגב המערבי.

מבנה מפעל הגופרית ביער בארי. צילום: אפי אליאן. באדיבות אתר היסטוריה על המפה

בית הקברות הצבאי הזמני (לשעבר)

לאחר אסון השבעה לאוקטובר, כאשר חברי בארי באו לקבור את מתיהם, לא התאפשר להם לערוך את ההלוויות בקיבוצם מפאת סכנת הפגעות מירי החמאס ואז נאלצו לקבור את מתיהם בישובים אחרים. רובם נקברו בקיבוץ רביבים בתקווה שבהמשך יובאו למנוחתם האחרונה בביתם. במצב עגום זה יש גם מרכיב אירוני טראגי. קיבוץ בארי קלט בשדותיו את גופות חללי מערכות ישראל שנפלו בחזית הדרום במבצע סיני, בששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. בסמוך לכניסה לקיבוץ השתרע בית הקברות הצבאי שקלט אליו כשמונה מאות נופלים. בהמשך הועברו הנופלים לקבורה קבועה לפי בקשת המשפחה. מאז שנת 1974, לאחר פינוי הקבר האחרון, חדל המקום לשמש אתר קבורה. משרד הביטחון יזם הקמת אנדרטה המציינת את המקום ומשרה אווירת כבוד לחלקה.  

האנדרטה לנופלים והשלט בבית הקברות הארעי בבארי. צילום באדיבות ארכיון בארי

קיבוץ רעים 

קיבוץ רעים הוקם בשנת 1949 בתום מלחמת העצמאות בקרבת מפגש הנחלים הגרר והבשור. בגדת נחל הבשור בסמוך לקיבוץ קיים תל מרשים שכונה ע"י תושבי הסביבה ג'מה. מפאת שפע הממצאים במקום החוקרים חלוקים לגבי זהותו ההיסטורית של המקום. כשראשוני הקיבוץ בחרו שם לקיבוצם הם קלטו את המושג ג'מעה, שבתרגומה לעברית היא "חבורה", ומכאן ההסבר לשם רעים. עובדתית לג'מה אין זיקה לחברות או רעות.

משק רעים מפעיל ענפי חקלאות מסורתיים ובנוסף בתחומי הקיבוץ שני מפעלים. עד לאסון השבעה באוקטובר חיו בקהילת רעים כ-450 נפש. בשנים הראשונות של הישוב עסקו חבריו בנטיעות בסביבה. בין השאר, גם נטעו את פארק רעים, בו התקיימה מסיבת הטבע נובה בה נרצחו בידי מפלצות אדם שלוש מאות שישים וארבעה אזרחים תמימים.

תל גמה. צילום באדיבות ארכיון הצילומים של קק"ל

קיבוץ נירים

מוצאי יום הכיפורים, אוקטובר 1946, יחד עם עשרה ישובים נוספים עולה על הקרקע בנגב קיבוץ נירים. המיקום שנקבע לישוב מוכר לתושבי האזור בשם "דנגור" ולדעתם השם מנציח קדוש מוסלמי שקברו נמצא בסביבה. בדיקת העובדות מוצאת כי האדמות הנושאות שם זה נרכשו בתחילת המאה ע"י משפחה יהודית מהעיר סואץ בשם דנגור והם שמכרו את הקרקע לקק"ל. יודעי דבר טוענים כי שם המשפחה זה הוא קיצור של המושג "דן גור אריה".

פלישת הצבא המצרי ב-15.5.1948 למדינת ישראל, שזה עתה הוכרזה, מוצאת בדרכה קיבוץ צעיר ובו 42 מגינים - 30 חברים ו-12 חברות. כל מבני המשק נהרסו בהפגזות למעט מבנה בטון שעל אחד מהקירות נשארה הכתובת שנתלתה במקום ביום האחד במאי, כשבועיים קודם, "לא הטנק ינצח - כי אם האדם". 

השלט "לא הטנק ינצח כי אם האדם" שנותר עומד. צילום באדיבות מוזיאון הפלמ"ח, ד"ר אלדד חרובי

כישלונו של הצבא המצרי לכבוש את הקיבוץ אילצה אותו להתארגנות מחודשת ולשנות את כיוון תנועתו לאורך מישור החוף לכיוון איסדוד (אשדוד) וגשר עד הלום - שם נעצר.

בחודש נובמבר 1948, לקראת סיום מלחמת העצמאות, חזר כוח מצרי לתקוף את נירים. שתי ההתקפות נהדפו, סה"כ איבד הקיבוץ שמונה מטובי חבריו.

במהלך שנת 1949 עברו חברי הקיבוץ מביתם ההרוס והתיישבו במיקומם העכשווי, מאוחר יותר על אדמות דנגור הוקם קיבוץ  ניר יצחק.

צילום אוויר של קיבוץ נירים בנקודה בדנגור, 1946. צילום באדיבות אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית

על קרב הגבורה של נירים נכתב והוסרט. אנו מצרפים כאן סרט תיעודי ומביא סיפורים ועדויות מגיבורי התקופה ממרחק זמן מהאירועים. מומלץ לצפות.