עטופים באהבה - חלק א'

בעצם ימים אלה מציינים שלושה חודשים "לשבת השחורה" שחלה ביום ה-7.10.23 - יום נורא בקורות עם ישראל ובהיסטוריה של מדינת ישראל. הזעזוע העמוק ממשיך לטלטל את החברה הישראלית, הפצעים שותתי דם, החטופים טרם שבו לביתם, צה"ל נלחם למיגור החמאס ומדי יום אנו אזרחי המדינה נחרדים לשמות חיילים נופלים ולמספרם של פצועים.

מתוך כל זאת עלתה בי מחשבה שזה הזמן לחזור ולהזכיר כי בימים לא רחוקים, שנות הארבעים של המאה הקודמת, כל האזור שעד חג "שמחת תורה" פרח ושגשג כלכלית וחברתית והעמיד לרשות תושביו איכות חיים.

כל המרחב שהיום שותת דם במערב הנגב היה ריק מהתיישבות יהודית, כמו יתר חלקי הנגב והערבה. הדבר נראה ונשמע מפתיע, אך העובדה שהנגב, המהווה כמחצית משטח מדינת ישראל, עד שנות הארבעים היה ריק מכל התיישבות יהודית.

קיבוץ נגבה שהוקם בשנת 1939 היה הסמן הדרומי של ההתיישבות ושמו מהווה קריאת כיוון לפריצה העתידית לנגב. כיום מדהימה העובדה כי הקיבוץ באתרו ממוקם במרכז מדינת ישראל וממנו דרומה ישובים חקלאים וערים מרשימות.

מצפים בנגב

ע"פ הגדרה מילונית מצפה הוא מקום מוגבה ממנו ניתן לצפות על הסביבה. הגורמים המיישבים בארץ התאהבו במושג זה והשתמשו בו מאז ולתמיד כמושג חלוצי, החל מראשית ההתיישבות בנגב ועד שנות השבעים עם הקמת המצפים בגליל. אגב, בתחילה הכינוי לנקודות בנגב היה מצפות.

"הפריצה" לנגב מתממשת לשלושת ישובים שבכך קיבעו את זכותם ההיסטורית בתולדות המדינה:

גבולות: המצפה הראשון, עלה למקומו בחודש מאי 1943. המקום יושב ע"י חברות וחברי גרעין של "השומר הצעיר", הפך לישוב קבע כקיבוץ, ושלוש שנים מאוחר יותר היווה נקודת יציאה לישוב חדש במסגרת האחד עשר, אליהם נתייחס בהמשך.

מצפה גבולות. צילום באדיבות ארכיון גבולות

רביבים: חברי הגרעין שעלו להתיישבות במקום הם צעירות וצעירים בוגרי בתי ספר תכוניים שעם סיום לימודיהם התארגנו תוך "הכשרה" בראשל'"צ ומכאן יצאה הקבוצה הראשונה שמנתה 12 חברות וחברים אל "ביר עסלוג".

במקום התנחלו במערה טבעית גדולה והחלו בפעילות שלשמה הגיעו. בשלב הראשון נקרא המצפה תל צופים ומאוחר יותר, בהמלצת ברל כצנלסון, נקבע השם רביבים כשם הקיבוץ.

מצפה רביבים (תל צופים). צילום באדיבות ארכיון מצפה רביבים

בית אשל: הנקודה השלישית במסגרת תוכנית המצפים, אך בשונה מגבולות ורביבים בית אשל לבקשת חבריו הוקם כמושב.

המייסדים חברי גרעין ילידי אוסטריה שהגיעו באמצעות עליית הנוער לכפר ויתקין, כאן התגבשה הקבוצה ובחודש אוגוסט 1943 התיישבו כ-2 ק"מ מזרחית לבאר שבע.

כוונת המתיישבים היתה להתבסס על גידול מטעי פרי וגידולים שונים של גן ירק, הדורשים מים בזרימה סדירה. מאחר ומחסור משווע של מים במקום לא איפשר באותן שנים לא חקלאות ולא אורח חיים תקין החלה עזיבה. נעשה גם ניסיון להעביר קו מים למקום, אך הדבר לא הושלם מפאת הריחוק והסביבה העויינת. גם חפירת הבאר במקום אכזבה במים באיכות נמוכה.

למרות הקשיים החלה בכל זאת חקלאות שהושתתה על איגום שטפונות, אך זו שרדה רק עד פרוץ מלחמת העצמאות, כאשר בית אשל הופכת למטרה לתקיפה של כנופיות מאזור דרום חברון.

בסיוע כוח משטרה בריטי מבאר שבע מפונים נשים וילדים מהמקום ובית אשל הופך למתחם צבאי המוחזק בידי החברים ויחידת פלמ"ח. המקום עומד מול הפלישה המצרית ושורד בגבורה את המלחמה. החברים והמשפחות שחלקם התפזרו בארץ חוזרים ומתלכדים ומקימים בהמשך במערב עמק יזרעאל את מושב היוגב.

המבנים ההיסטוריים של הישוב בית אשל שוקמו ושוחזרו וכיום הם חלק מפארק נחל באר שבע.

מכונות חקלאיות בבית אשל, 1947. צילום: יעקב רוזנר, באדיבות ארכיון קק"ל

"השמעת איך בנגב ארץ מול שמיים..."

להקמת שלושת המצפים, בנוסף למטרות המוצהרות לבדיקת התאמת האזור גאוגרפית ואקלימית להתיישבות יהודית מודרנית בארץ הנגב, היתה כוונה נוספת ברורה - לבדוק את התייחסות שלטון המנדט לפריסה של התיישבות יהודית בדרום. על כך לא דובר גלויות, אך לכלל הזרמים בארץ היה ברור כי נוכחות עברית במקום חיונית ויש ליישמה.

עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1946 מתקיים מצב בו מרבית היישוב היהודי מאכלס את מרכז הארץ בעוד שבמחוזות הצפון והדרום, למרות המאמץ הכלכלי החברתי והחינוכי, ההתיישבות היהודית עדיין שם דלילה. בנגב חיים  מעוט של כמה מאות יהודים בתוך אוכלוסייה שרובה בדואית, הנאמדת בכ-50,000 תושבים.

כל אותו הזמן הנהגת היישוב מנהלת מאבק מול ממשלת בריטניה לאחר שפרסמה את "הספר הלבן" בשנת 1939 ובו הגבלות על רכישת קרקעות בידי יהודים. המנהיגות ראתה צורך קיומי ברכישת אדמות מתוך ודאות כי ישובים יהודים הם שיקבעו את גבולות המדינה המתחילה להיראות באופק. בפועל קרקעות נרכשו למרות ההגבלה, כשיש קונים תמיד יימצאו מוכרים. מסתבר כי למרות המאבק בגזרות ועל אף רכישת קרקע ויישובה גם הבריטים לא עוצרים במדניות של ההגבלות.

ממשלת בריטניה לא מסתפקת באיסורים על ההתיישבות ובשנת 1946 מפרסמת את "מסמך מוריסון גריידי" המציע צמצום דרמטי נוסף בשטח א"י שמיועד ליהודים.

מה שקשור לענייננו הוא שהנגב ע"פ התוכנית הבריטית לא יהיה בתחום המדינה היהודית העתידית - פגיעה קטלנית בשטח המיועד למדינה שבדרך.

הנהגת היישוב מודעת לכך כי ממשלת הוד מלכותו מחשבת את ימיה לקץ כמחזיקת המנדט על ארץ ישראל ועושה צעדים לשמירת מעמדה באזור לאחר החזרת המנדט שקיבלה מחבר הלאומים ומסירתו ליורשו - האו"ם.

באותם ימים סוערים מתרחשים בארץ ארועים שנכנסו לדפי ההיסטוריה.במסגרת ליל הגשרים, שהתרחש בליל ה-16 בחודש יוני 1946, פוצצו יחידות "ההגנה" במקביל 11 גשרים שחיברו את ארץ ישראל לשכנותיה וגרמו בכך לחסימת דרכי האספקה של הצבא הבריטי במזרח התיכון. למעט האסון באכזיב כל הפעולות בוצעו במדוייק והכוחות שבו לבסיסם כמתוכנן. בנוסף לפגיעה בנתיבי התחבורה הוכיחה מפקדת ההגנה יכולת שליטה ברמה ארצית, דבר שהפתיע את הבריטים.

כגמול על יוזמת ההגנה שהוצאה לפועל בידי יחדות הפלמ"ח מבצע השלטון הבריטי את תוכנית '"אגתא" הקרוייה מאז ה-29 בחודש יוני 1946 השבת השחורה (הראשונה).הפעולה הבריטית כללה עוצר על ערים, מושבות, מושבים וקיבוצים. מרבית מנהיגי הישוב ופעיליו נעצרו והושמו במחנות בלטרון וברפיח. לאכזבת הבריטים, צמרת היישוב ובראשה בן גוריון ידעו על המזימה הבריטית ודאגו לשהות בחו"ל באותם ימים.

עוצר בשבת השחורה. צילום באדיבות מוזיאון הפלמ"ח

מקריות או צדק היסטורי שנעשה לעם שנשאר בציון, אנשי המעש שבראשם לוי שקולניק (לימים לוי אשכול) ראש ממשלת ישראל נשארו בארץ והעמיסו על כתפיהם את הובלת ההתיישבות הציונית. אשכול ואנשיו החלו בתכנון ובארגון עלייה לקרקע של 11 ישובים במערב הנגב. עם קבלת אישור ההנהגה, שכזכור גלתה בחו"ל, החזון הפך לעשייה.

כל האדמות נרכשו מבעוד מועד, כשריכוז הישובים באזור זה נועד לצורך הפגנת נוכחות, בעלות וכוח מול הבריטים, ולא פחות חשוב - סמיכות הישובים תאפשר הגנה משותפת ביום צרה.

"מים מים הבו לנו מים..."

למפעל התיישבותי בהיקף שכזה לא מספיקה קרקע, יש צורך במים זורמים בכמות סבירה. כזכור, השנה היא 1946 וצינור מים אין בנמצא.

קיימת אומנם תוכנית להזרמת מים מקידוחים באזור הקיבוצים ניר-עם ורוחמה, אולם במועד שנקבע לעלייה על הקרקע לא יגיעו מים זורמים לנקודות. הנחת קווי המים באזור הם פרוייקט מרתק המצדיק רשימה משל עצמה.

אסתפק כאן בציון שני פרטים מעניינים: הראשון הוא שהצינור עצמו נרכש מעיריית לונדון שהעמידה צינור מים למכירה לאחר שסיים את תפקידו בכיבוי שרפות שגרם הבליץ הנאצי בימי המלחמה. חברת "מקורות" רכשה את הצינור שאורכו כ-200 ק''מ והובילה אותו לנגב, כך שהשלמתו הסתיימה רק במהלך שנת 1947.

הפרט השני קשור בהגנה על צינור המים. בשיר הפלמ"חאי "רבותי ההיסטוריה חוזרת" מופיעה שורה "...אל הנגב פלוגונת יורדת עם מקלות כתחליף לרובים..." - ע"פ נתיבה בן יהודה, שהשתיכה לפלוגה המדוברת, היא וחבריה נשלחו לנגב להגן על הצינור, מאחר ולא היו רובים, מסרו בידי הלוחמים מקלות קפ"פ עם הבטחה שהנשק יגיע בהמשך.

חפירת קו המים מדרום לניר-עם. צילום באדיבות ארכיון קיבוץ ניר עם

ישובי גדר ומגדל מים

להקמת 11 ישובים במקביל, בשעות החשכה, באזור מרוחק מבלי שהשלטונות הבריטים יבחינו בכך היה צורך בהכנה דקדקנית ובשמירה על סודיות, כל זאת שכאלף איש עושים במלאכה. גם השבטים הבדואים תושבי הסביבה לא ידעו ולא חשו דבר עד לבוקר שהמבנים עמדו באתרם מוקפי גדר.

איוש הנקודות לא היווה בעיה, גרעיני התיישבות של תנועות הנוער ואנשי פלמ"ח היו פזורים ברחבי הארץ, בשולי הערים והמושבות, והמתינו לקריאה לעלות ולהקים ישוב. מציבור איכותי שכזה נבחרו 11 קבוצות שכל אחת מהן מנתה 25 גברים ו-5 נשים. מקום הישוב נשמר גם מהם בסוד עד ערב העלייה.

חלקי המבנים שנועדו להקמה בשטח, ציוד טכני, קורות, עמודים, גדרות ומזון רוכזו בשישה ישובים דרומיים ששימשו בסיסי יציאה. במוצאי יום הכיפור, ביום ה-5.10.46, רוכזו 200 משאיות בנקודות היציאה. עם ערב החלה העמסה ולקראת חצות יצאו השיירות לייעדן.

מוצאי יום הכיפור חל גם מוצ"ש ולכן שעת השין נקבעה בו משתי סיבות, הראשונה הבנה כי הבריטים מניחים כי ביום כיפור ציבור יהודי לא יוציא לפועל פרוייקטים והסיבה הנוספת היא כי בילוי סוף השבוע יום א' של החיילים והקצינים מתחיל ערב קודם כך שאינם פנויים לפעילות.

במהלך הלילה והשעות הקטנות של הבוקר הגיעו כל השיירות לאתרי ההתישבות, הפריקה והקמת הבתים והגדר נמשכה במהלך הבוקר.השכנים המופתעים הגיעו במשך היום וכוחות הסיור של המשטרה הבריטית הופיעו למרבית הישובים רק ביום שני. לאחר שוידאו כי האדמות נרכשו כדין והן בבעלות המתיישבים עזבו את הנקודות תוך הכרה והשלמה עם החוק העותמני, לפיו אין להרוס מבנה מכוסה בגג.

אחד עשר הישובים שעלו על הקרקע ב-6.10.46 נקלטו והכו שורשים באדמה. חלק קטן מהם שינה את מבנהו הארגוני, אחד נהרס במלחמת העצמאות, אך ממשיך במסלולו החלוצי באזור הנגב לאחר שעבר כמה זעזועים.

להלן קבוצת הישובים: אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. כחצי שנה מאוחר יותר הצטרפו לישובי האזור מבטחים, צאלים ועלומים.

עד כאן סיפור ההתיישבות טרם הקמת המדינה, בפרק הבא נעסוק בהאחזויות הנח"ל שהפכו לישובי קבע, להקמת המושבים והערים במערב הנגב.

טקס העלייה על הקרקע בשובל. צילום באדיבות ארכיון קיבוץ שובל