משמר הגבול

ברשימה הקודמת שעסקה בגבולות ארץ ישראל שעוגנו בהבטחה, בהלכה ובמעשה, כתבנו על ההליכים המתמשכים של קביעת גבולה הצפוני אל מול ארץ הלבנון, שכזכור נשלטה באותם ימים במנדט ע"י ממשלת צרפת.

ההסכם שנחתם בשנת 1923 יצר קו ש"חתך" אזור הררי מבותר בגאיות ומכוסה בצמחיה צפופה, כשעל המפה נראה לכאורה סביר, אבל בשטח לא ניתן ליישום. אין באזור אף לא אחד מהתנאים הגאוגרפיים המשמשים בדרך כלל כקצה או תחילת אזור שונה משכנו.

נוצר מצב מוזר, כשחבל ארץ שקודם לכן איפשר לתושביו תנועה חופשית וכל סוגי הפעילות הופך לחצוי בין רשויות, שלכל אחת מהן נהלים וחוקים משל עצמן. הקו סומן בשטח ע"י אבני גבול שקבעו ריבונות, אבל בפועל לא שינו את חיי התושבים, כאמור זאת מתוך רצון של השלטונות להקל עליהם, כשבמקביל לכך הקפידו ביניהן על קיום ההסכם בכל הקשור בפעילות צבאית או משטרתית.

חשוב לציין כי ההנהגה הציונית והמוסדות המיישבים התייחסו לקו 1923 כגבול קבע ולפיו נקבעה מפת ההתיישבות היהודית בצפון הארץ עד הקמת המדינה. מצב "פסטורלי" זה באזור הגליל נמשך עד שנת 1936, פרוץ המרד הערבי הגדול, שנקרא בעברית מאורעות תרצ'ו -תרצ'ט, ואשר נמשך עד שנת 1939.

המרד הערבי

הרחבת אזורי ההתיישבות היהודית ועלייה גוברת שבהמשכה הקמת ישובים חדשים מלבות את אש ההתנגדות של ערביי הארץ. מנהיגיהם דרשו משלטון המנדט לבלום את העלייה ולאסור רכישת אדמות ע"י יהודים. תביעות אלה לוו בהשבתה כללית של המסחר וחיי היומיום של האוכלוסיה הערבית  ברחבי הארץ. כהשלמה לשביתה שטף את הארץ גל אלימות וטרור של כנופיות ערביות כנגד היישוב היהודי ומוסדות שלטון וצבא בריטים.

המרד הערבי מפתיע את שלטונות המנדט והן את הנהגת היישוב, לאורכה של הארץ בערים ובכפרים הערביים מתארגנות חבורות, כנופיות חמושות שתוקפות יחידות צבא, משטרה, מוסדות ומתקני שלטון וכמובן רצח אזרחים, שרפות, חסימות דרכים וטרור אכזרי ביישוב היהודי, הופכים לאירוע יומיומי מתמשך.

התנגשות בין כוחות בריטיים לבין המון ערבי במהלך הפגנה נגד היהודים

ארגון "ההגנה", שהוא כוח המגן העיקרי של היישוב, מבין במהרה שבמבנהו העכשווי לא יוכל לעמוד בשטף התקיפות. במהירות הוא משנה פריסתו ומקים מערכת פיקוד מרכזית שמנווטת וקובעת את הפעילות המבצעית וחלוקת הכוחות בין היישובים.

מערכת השלטון המנדטורי מוכה ומבולבלת, משרדים, תחנות משטרה באזור הכפרי נעזבים וחלק משמעותי מצפון הארץ ומרכזה הופך לשטח הפקר. הכנופיות פועלות באין מפריע, באין גבול פיזי עם ארץ הלבנון ניתן להעביר אנשים, ציוד ונשק וכך מתחדש מלאי הנשק והתחמושת, כמו כן קיימת אפשרות לכנופיות על אנשיהן לעבור את הגבול לצורך אימונים והתארגנות.

כצעד ראשון לעצירת המעבר החופשי הוחלט בארמון הנציב העליון על פריצת דרך וסלילת כביש "סולינג" לאורך של 72 ק"מ וברוחב של עד 2.5 מטר.

כביש הצפון 

כביש הצפון נסלל בשנת 1937, במערב תחילתו של הכביש הוא סמוך לכפר הערבי באסה (מושב בצת כיום) והוא נמשך עד לנבי יושע (מצודת כ"ח). בתחילה כינוי הנתיב היה "דרך הצפון", ורק לאחר שזופת זכה לשם כביש.

מתכנני הכביש דאגו להעבירו בתוך ובסמוך לכפרים שהיו בשטח, כשבכל אחד מהכפרים הללו הוקמה תחנת משטרה צנועה שממנה יצאו סיורי שוטרים לכפר ולסביבתו הקרובה. לאחר תקופה קצרה הסתבר כי האמצעים שננקטו עד כה לא בלמו את גלי ההסתננות והטרור. בהחלטה נבונה מוזמן ארצה צ'ארלס טיגארט, מומחה בריטי בעל מוניטין בלחימה בטרור.

טיגארט מגיע ארצה בחודש דצמבר 1937. הוא מבצע סיורים, לומד את השטח ובעיותיו, מקיים פגישות ואז הוא מגיש את תוכניתו לחסימת הגבול. ע"פ טיגארט, הכביש ישופר לכל אורכו ותמתח גדר תלתלית בגובה של שני מטר וברוחב של שישה. עיקר ההמלצה מדברת על בניית שבע תחנות משטרה ועוד שישה עשר מצדיות (פילבוקסים) בסמוך לגדר.

במרכז התמונה: צ'ארלס טיגארט (במדים) לצד אלן סונדרס, מפקד משטרת המנדט בתקופת המרד הערבי הגדול ביציאה מתחנת הרכבת בלוד

לתוכנית המהפכנית קמה התנגדות מצד גורמי ממשל, רבים התנגדו בשל עלותה הגבוהה ומיעוט התנגד מתוך פקפוק ביעילותה. את הוויכוח סיים הנציב שפסק וקיבל את התוכנית.

הבנייה והקמת הגדר נמסרו לחברת "סולל בונה" שביצעה את העבודות ביסודיות ובמהירות. אפשר לציין כי זו היתה שעתה הגדולה של החברה, שלקחה על עצמה משימה כבדה וביצעה אותה כראוי בלוח זמנים קצר ובעיקר יצרה מקומות עבודה והביאה לתעסוקה ביישוב היהודי. סיפורו של מפעל זה תופס חלק נכבד בזיכרונות ח"כ דוד הכהן שהיה ממקימי החברה (שם הספר "עת לספר",מומלץ).

המערכת, אשר כללה גדר, כביש, תחנות משטרה ופילבוקסים, עמדה בחזון טיגארט וחסמה את מעבר הכנופיות לא"י וממנה. אומנם היו מקרים של הסתננות יחידים, אולם בגדול אי אפשרות המעבר שיבשה את פעילות הכנופיות בצפון ובמרכז הארץ.

תהלוכה שציינה את סיום הקמת הגדר. הכתובת על השלט: "היי שלום!!! הגדר – האריכי חיים" צילום מתוך ספרה של ברכה חבס "הגודרים בצפון" (הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, 1939).

הגדר סיימה את תפקידה בגליל בימי מלחמת העולם, אז פורקה בידי הצבא הבריטי שנזקק למרכיביה  בבלימת הצבא הנאצי במדבר המערבי. תחנות המשטרה בצורתן המיוחדת קיימות ופועלות גם כיום בשטח וממשיכות לשמש לצורכי ביטחון.

פעילותו של טיגארט בארץ לא נעצרה בגבול הצפון, לבקשת שלטונות המנדט האיש עיצב את פריסת כוחות הצבא והמשטרה ותחנות המשטרה בכל מרחב ארץ ישראל, זאת בהתאם לראייתו הכוללת שבה שולבו נושאי אבטחה עם צורכי הקהילה וגידול הישובים בעתיד. עבודתו של טיגארט בולטת גם כיום בנופי הארץ, כשכל תחנות המשטרה הוכרזו כחוק כאתרים לשימור. חוקרים, היסטוריונים, גאוגרפים ואנשי ביטחון עסקו ופרסמו מחקרים מרתקים על תפיסת הביטחון שטיגארט הטמיע בשטח.

שולחן בארוחת הפרידה מטיגארט עם העתק של "החומה של טיגארט" (שימו לב לפילבוקס משמאל) מלון המלך דוד, ירושלים, 11 ביוני 1938

מלחמת העצמאות

כתגובה להכרזה על הקמת מדינת ישראל, בהתאם להחלטת הליגה הערבית, אמור הצבא הסורי לפלוש לתחומה, לבתר את הגליל ודרכו להגיע למרכז הארץ. ברגע האחרון שונתה התוכנית והסורים תקפו את ישובי עמק הירדן לאחר שעברו את הגולן.

את מקומו של הצבא הסורי בחזית לבנון תפס "צבא ההצלה", שהורכב מגדוד מתנדבים מארצות ערב בפיקוד קאוקג'י. הכוח פעל בהמשך באזור מלכיה ובשלב ראשון של המלחמה אכן כבש מלכיה ובינת ג'אבל.

ביום ה- 15.5.48 לוחמי חטיבת יפתח כבשו את האזור, אך נאלצו לסגת לאחר שבאותו יום היתה התקפת נגד ערבית שהחזירה לפולשים את השליטה בגיזרה. שדה קרב זה עבר כמה מהפכי שליטה עד שמבצע "חירם", באוקטובר 1948, קיבע סופית את שליטת ישראל באזור.

כיבוש מלכיה ע"י חטיבת יפתח. צילום באדיבות הספרייה הלאומית

ממשלת לבנון, בהתאם להחלטת הליגה הערבית, העמידה לצורך הלחימה במדינה הצעירה גדוד אחד שנועד לפלוש בציר המערבי דרך כביש החוף. בפועל הכוח הנ"ל לא פעל ונשאר מצידו הצפוני של מעבר ראש הנקרה, לטענת מפקדיו ע"מ למנוע פלישה ישראלית אפשרית.

בשתי גזרות אלה בלבד התנהלה מלחמת ישראל לבנון שהסתיימה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק ביום ה-29.3.49. הוסכם בין המדינות כי קו הגבול המנדטורי משנת 1923 ישמש כקו שביתת הנשק והוא סומן ונצבע בצבע ירוק, בתקווה כי קו זה יהפוך לגבול מדיני של שלום.

גבול ישראל לבנון הוסכם ונחתם, אך הסתבר בהמשך כי נשארו בשטח כפרים שיעים ואזור נרחב במחלוקת.

סוגיית שבעת הכפרים

עד למלחמת העצמאות בגליל העליון, המרכזי והמזרחי, התקיימו שבעה כפרים שיעים: אבל אל-קמח, הונין, נבי יושע, אל-מאלכיה, קדס, צאלחה ותרביח'א. ישובים אלה נעזבו במהלך מלחמת העצמאות, התושבים ברחו ללבנון, המקומות חרבו ובמקומם נבנו ישובים ישראלים.

כל שבעת הכפרים היו ממוקמים מדרום לקו הגבול המנדטורי ובהמשך לקו שביתת הנשק לבנון-ישראל. טרום מלחמת העצמאות, למרות מיקומם, התקיים קשר תמידי עם שכניהם הלבונניים. במצב שנוצר בעקבות המלחמה כל הכפרים הנטושים נמצאים בריבונות ישראלית וממשלת ישראל לא רצתה בשיבת התושבים וכאמור הוקמו בשטח ישובים חקלאים. צאצאים של פליטי הכפרים השיעים שחיו בלבנון אומצו ע"י חיזבאללה שדרש, בין יתר תנאיו, את חזרתם לכפריהם שבתחום מדינת ישראל.

שבעת הכפרים השיעים בתחומי מדינת ישראל, במפה שהודפסה בשנת 1946 ע"י שלטונות המנדט הבריטי

בחלק זה של הרשימה נמשיך ונעסוק בסוגיות לאורכו של הגבול הבנלאומי ישראל-לבנון כפי שנקבע בשנת 1923. במרוצת השנים הגבול נחצה ובוטל בשל פעילות מחבלת או להבדיל פעולת גמול צבאית. נסקור את האירועים בהגדרתם או בשמם בכותרות בלבד, כיוון שמדפי הספרים ואתרי האינטרנט עמוסים בפרסומים, בכתבים ובצילומים, כל המעוניין או המעוניינת ימצאו שם חומר לרוב.

חוות שבעא 

אזור נוסף שעלה לכותרות מאז פינה צה"ל את דרום לבנון בשנת 2000 הוא חוות שבעא.

אזור זה משתרע למרגלות החרמון ממערב לכפר מג'דל שאמס ועד לכפררים שבעא ורג'ר.

עם כיבוש הגולן והחרמון בידי צה"ל בשנת 1967 עבר האזור משליטה סורית לשליטה ישראלית, שכזכור סיפחה את הרמה מאוחר יותר לשטח המדינה.

אזור זה לא גדול בשטחו ודליל בתושבים, אך הריבונות עליו היתה במחלוקת בין סוריה ללבנון. משך עשרות שנים התנהלו ויכוחים ומאבקים על מתחם "שבעה", ישראל שהגיעה למקום ביוני 1967 ראתה בו מאז חלק מהגולן וכך נהגה כל השנים. החיזבאללה, שהוא כיום הגורם הקובע בלבנון, דורש את נסיגת ישראל. מאז שנת 2000, עם נסיגת ישראל, מתנהל מאבק בין הצדדים כשמפעם לפעם מחריף ומגיע לתקריות של פציעות חטיפות והרג.

חוות שבעא מהצד הלבנוני

שנות השבעים

בעשורים הראשונים של המדינה גבול הצפון עם לבנון נחשב לגבול שקט, רשויות המדינה דאגו להפוך את האזור לחקלאי ובהמשך תחום התיירות החל לפרוח. במהלך השנים היו אי אלה תקריות אשר גוועו במהרה, אך סילוק מחבלי הפת"ח ממלכת ירדן ללבנון בספטמבר 1970 שינה את האיזון וגבול הצפון הפך לשדה פעילות של כוחות מחבלים שפגעו באזרחים וחיילים בישובים ובכבישים.

מבצע ליטני

לאחר רצח של 35 ישראלים, ילדים, נשים וגברים, בפיגוע האוטבוס בכביש החוף ביום ה-11.3.1978,יצא צה"ל בשליחות ממשלת ישראל למבצע ליטני בתאריך ה-14.3.1978. מטרת המבצע היתה השמדת תשתיות הטרור בלבנון, תשתית שכוונה לפיגועים באזרחי ישראל. כוחות צה"ל שהו בלבנון כשלושה חודשים וחזרו בסיום המשימה לתחום קו הגבול המוכר.

מבצע ליטני, 1978. צילום: סוכנות הידיעות רויטרס

מלחמת לבנון הראשונה

חצייה נוספת של קו הגבול ע"י ישראל היתה ביום ה- 6.6.1982 לאחר אין סוף פעולות עויינות מתחום לבנון ופגיעה אנושה בשגרירנו בלונדון שמבצעיו הגיעו מביירות. מבצע של"ג, זה שמו המקורי, הפך למלחמה מתמשכת שהחליפה שמות ומוכרת לכל כמלחמת לבנון הראשונה. כמובן כל אותה תקופה נמחק קו הגבול עד לנסיגה הסופית ביום ה-24.5.2000. כמובן שעזיבת הכוחות היתה מלאה ויחידות צה"ל נפרסו דרומה מגבול הצפון.

מלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השנייה פרצה ביום ה-12.7.2006 בהמשך לתקיפה של אנשי חיזבאללה את סיור צה"ל במהלך תנועתו. כתוצאה מהתקיפה נהרגו שלושה חיילים ושניים נחטפו, אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל. רק כשהוחזרו גופותיהם הסתבר כי נלקחו מהשטח ללא רוח חיים ודווח על מצבם שימש לסחיטה של המשפחות והמדינה. במקביל לתקיפת הסיור נפתח ירי כבד על ישובים ומחנות לכל אורכו של הגבול. המלחמה שפרצה נמשכה 34 ימים עד הפסקת האש ביום ה-14.8.2006. חלק עיקרי בהסכם להפסקת האש היא החלטת מועצת הבטחון מס' 1701.

1701

בשנת 2000, עם נסיגת צה"ל מתחום לבנון, אישרו נציגי האו"ם בשטח כי ישראל שבה לגבולה, שהוא הקו הבינלאומי המוכר משנת 1923. סימון עמודי הגבול נעשה בצבע כחול ומכאן המושג "הקו הכחול". יש הטוענים כי הכחול מקורו בצבע הקסדות של חילי כוח יוניפ"ל.

כוח יוניפי"ל על הגבול בצד הלבנוני

אומנם הגבול נקבע בין מנדט צרפתי לבריטי, אך ההסכם שנחתם באוגוסט 2006, כמקובל במזרח התיכון, נשאר על הנייר בלבד. מוסכם היה וחתום כי כוח האו"ם ימנה 15,000 חיילים, שאין לשאת נשק מקו הגבול ועד לנהר הליטני וכמובן שכוחות חיזבאללה לא יעברו את קו הנהר דרומה. ממשלת לבנון תהיה אחראית ליישום ההסכם בשטח, וזו התחייבה גם לפרק את כל המיליציות החמושות הפועלות בתחומה.

אזרחי ישראל האמינו כי עתה תשקוט הארץ לפחות ארבעים שנה. תושבי הצפון חשבו וידעו קצת אחרת, הם חששו וראו כי מעבר לגבול קיים צפצוף מתמשך על ההסכם, אבל יחד עם זאת שמו מבטחם בצבא.

התושבים וכל אזרחי המדינה התרגלו לחיות עם השקט המאיים. לאורך השנים היו התגרויות והפרות, אולם סדר היום המאיים נמשך עד 7.10.23.

עד כאן סקירתנו הקצרה אודות היסטוריית מאה השנים של קו הגבול הצפוני של מדינת ישראל.