מחתרות בלתי נלאות

כאשר החילותי בעבודה על היסטוריית הפעילויות של הקבוצות החתרניות כנגד מוסדות המדינה ואזרחיה, קבלתי חיזוק נוסף להכרה כי קרקע הארץ היא מצע מזין לזריעת רעיון שיצמיח במהירות גידול לא חוקי, שפרי הבאושים שלו הוא נזק כבד ובלתי הפיך לממלכה הישראלית, קרי מדינת ישראל ותושביה.

כשנרד בהמשך לרזולוציות ממוקדות יותר נפגוש באותם גורמים מזיקים (קומץ בפי חבריהם) ונגלה את ריכוז האכזריות ואי המוסריות בכל אחד ואחת מהם. במקביל נמצא מערכות ציבוריות האמורות לדאוג ולשמור על אזרחי ותושבי המדינה, אך בפועל מפנות גב ונמלטות מאחריות.

בפתחם של הדברים אני חוזר ומציין את הידוע, הארגונים המחתרתיים הגיחו וצמחו מכל הצדדים האידאולוגים, ימין, שמאל ,דתיים, חילונים, בני מיעוטים, מתנחלים ואנשי הישוב הוותיק.

מחתרת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר פסקה קצרה זו נשמעת היום כהלצה או כסיפור דמיוני מארץ להד"ם, אך למרות התמיהה וההיסוס היתה זו מחתרת מאורגנת שפעלה בארץ וקיבוצי השומר הצעיר שימשו אותה כתאים ו"סליקים"'.

לפני כשבעים שנה בקרוב, בינואר 1953, נתן פלד, מזכיר הקיבוץ הארצי, מספר במסיבת עיתונאים כי במשרדו של ח"כ מאיר יערי מנהיג התנועה התגלה מכשיר האזנה. ידיעה זו מסעירה את אזרחי המדינה הצעירה, שלא מצליחים לעכל ולהבין כי האזנת הסתר היתה חלק ממערכה חשאית, שניהל שירות הבטחון כנגד התארגנויות שחבריהם הכינו עצמם למלחמת עולם שלישית בה בריה"מ של אז תפלוש למזרח התיכון, ועל אנשי השמאל לקדמם בברכה ולסייע בכל דרך אפשרית. אגב, את מכשיר ההאזנה התקינו בהוראת איסר הראל ובאישור ראש הממשלה דוד בן גוריון.

מכשיר ההאזנה שהוטמן בשולחן הכתיבה בחדרו של יערי

צילום באדיבות ארכיון "העולם הזה"

ההיסטוריון פרופ' זאב צחור ז"ל, שחקר והתמחה באירועי התקופה, כותב כי בהמשך לגילוי ולפרסום, התקיימה פגישה של ראש השירות הראל עם המנהיג המשותף במפ"ם, ח"כ יעקב חזן, שקיבל את דרישת שירותי הבטחון והורה לפעילי התנועה להפסיק מיידית כל פעילות, לפתוח את ה"סליקים" ולמסור את אמצעי הלחימה למשטרת ישראל.

פרופ' צחור מציין במחקרו מס' נתונים המציגים את תחושת המתח שהיתה במחנה השמאל באותם הימים לנוכח אפשרות של מלחמה עולמית העלולה להביא חורבן על מדינת ישראל:

* באותה תקופה אנשי השוה"צ מילאו תפקידים בכירים בכל זרועות הבטחון ודאגו לעדכון של הנהגת התנועה.

* בכחמישים קיבוצים היו מחסני נשק סודיים שנועדו לשימוש אם וכאשר המהפכה תפרוץ.

* יעקב חזן לטענתו היה מודע רק לחלק מהתארגנות וכי ההכנות שנעשו הם לצורך התארגנות באם הימין ינסה להשתלט בדרכים לא דמוקרטיות על השלטון בארץ.

חשוב לשוב ולציין כי בהתארגנות הקיבוצית לקחו חלק ומילאו תפקידים מפקדים מהוללים מקרבות תש"ח וכן אנשי צבא סדיר ומילואים שהגיעו בהמשך לדרגות בכירות בצה"ל וכן לתפקידי ניהול במערכת הממשלתית והציבורית. שותפות בארגון לא פגעה באמינות ובמסירות האנשים למדינה.

מימין לשמאל: יעקב חזן, מאיר יערי ונתן פלד צילום אדיבות ארכיון 'יד יערי', מרכז תיעוד וחקר השומר הצעיר בגבעת חביבה

השב"כ, שהיה מרושת בתוך ההתארגנות, נתן לבן גוריון להבין כי הקבוצה הנ"ל פועלת ממניע אידאולוגי וכי אין כל סכנה שדברים יגיעו אי פעם לפעולה. מחסני הנשק פורקו ותכולתם הועברה לידי משטרת ישראל. ואכן, שבעים שנה לאחר המקרה הדבר הפך לאירוע היסטורי נשכח בתולדות המדינה. בשולי הדברים נשמע ספק סיפור ספק הלצה על סליקים סמויים שנמצאים בהתיישבות העובדת ואיש לא יודע על קיומם מהסיבה כי האחראים הלכו לעולמם ולקחו עימם את הסוד.

כמו קיצוני השוה"צ, שלדעתם מדינת ישראל הצעירה לימים לא מגשימה את מאווייהם, בקרב אוכלוסיות נוספות קמו קבוצות דומות שלפי מפת הדרכים שסרטט בן גוריון לממלכתיות נראה כיוון שונה למה שציפו מהמדינה.

גם במקרים שיפורטו בהמשך אמונתם העמוקה של המשתתפים שיבשה לגמרי את שיקול הדעת, דבר שהוציא אותם לפעולות הרות אסון.

קיצור הדרך למדינת ההלכה

"ברית הקנאים" היה ארגון מחתרתי שהוקם ע"י צעירים דתיים-חרדים כבר בשלב מוקדם, בשנת 1949.

בברית היו כמה עשרות חברות וחברים. מהחבורה שהנהיגה אותם נודעו בציבוריות הישראלית שניים, שלמה לורינץ, שהיה ח"כ מטעם מפלגת אגודת ישראל, והרב מרדכי אליהו, שכיהן ברבות הימים כרב ספרדי ראשי. אגב, הם, כאחרים בארגון, הביעו צער וחרטה על מעשיהם כאנשים צעירים. ברור היה לכל כי מטרתה המוצהרת של הברית היתה הפיכת המדינה למדינת הלכה.

החברים אגרו כלי נשק וחומרי חבלה, כאשר המשימות הראשונות היו פגיעה במחללי שבת בפרהסיה, וכן סגירת עסקים מוכרי טרפה ופיגולים.

הרב מרדכי אליהו (מימין) ושלמה לורינץ

שיא הפעילות של מחתרת ”ברית הקנאים" היתה ביום ה-14 בחודש מאי 1951. באותו יום אמור להיערך בכנסת דיון בנושא גיוס בנות לצה"ל. ע"פ תכנון מפקדי המחתרת אחד מחבריהם יתגנב ליציע המליאה וישליך לאולם פצצת עשן מאולתרת. "הפצצה" הכילה פילם צילום וקפצונים הדחוסים בתוך קופסת סיגריות עשוית פח (המוכרת באותה תקופה). ע"פ התכנון, משתתף אחד ינתק את זרם החשמל בבניין ובמקביל חברו ידליק את פתיל הפצצה וישליך אותה לאולם בחסות החשכה הפתאומית.

עד פה התוכנית, בפועל שירות הבטחון היה בסוד המעשה, מפקדו איסר הראל עדכן את יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ובקשו שינהל את הישיבה על פי הנוהל הקבוע. הראל הסביר כי אנשיו בשטח צמודים ל"מחבלים" וכי ימנעו מהם לבצע את זממם. מטרת הש"ב היה לעצור את המבצעים טרם מעשה וכך להגיע לראשי ומפקדי המחתרת. באותו היום ישיבת הכנסת בנושא גיוס הבנות היתה סוערת. שפרינצק, שחשש לשלום השוהים בבניין, סגר את הישיבה טרם זמנה, כך שפעולת החבלה נדחתה ו"הפצצה" חזרה לידי מתכננה.

למרות ביטול הפעולה המידע שהיה בידי השב"כ הביא למעצר של כמה עשרות חברי מחתרת וכך בא לסיומו פרק זה בקורות '"ברית הקנאים".

ישנו פרק שונה נוסף לסיפור והוא עוסק במעצר חברי הרשת. הסערה הגיעה לאחר שכשחלק מהחברים שוחררו הגיעו תלונות על עינויים, התעללות ותנאי מאסר מחפירים לחשודים שהוחזקו אחרי הסורגים.

כתוצאה של לחץ ציבורי הוקמה ועדת בדיקה מקרב ח"כ, שמצאה כי המשטרה פעלה כנגד חלק מהעצורים שלא ע"פ החוק והדבר עורר ביקורת קשה שהביאה לשנויים בהליכי מעצר, וכן הורחקו שוטרים בגין התנהגות לא ראויה.

הרב מרדכי אליהו על ספסל הנאשמים

כאן באה לסיום פעילות מחתרתית פעילה (אך חובבנית) לקידום יישום מדינת הלכה כתחליף למדינה המתקדמת, שזה לא מכבר הוקמה. הסתבר מהחקירות שנעשו בהמשך כי חלק ניכר מהחברים בברית לא הבינו את מעורבותם בהתארגנות. מהמגייסים הובן כי הם חלק מתנועה לגיטימית הדוגלת בעידוד ההדתה. כל הנתונים הללו השפיעו מן הסתם על מערכת התביעה שהגישה כנגד החשודים כתבי אישום "רכים", בתי המשפט גם הם נהגו ברחמנות ובהמשך מערך החנינות גם הוא הפגין נדיבות. כל זאת עצר את הסחף, ובמבט לאחור נראה כי מוסדות המדינה פעלו בתבונה. כעובדה לא ניתן להצביע על פעילים שחזרו לסורם והקימו מחתרת חילופית.

הפרק הבא ברשימה עוסק בארגון מחתרתי שפעילותו היתה כוחנית יותר, מעשייה פגעו באזרחים, בנבחרי ציבור ואף גרמו לפגיעה קשה ביחסי מדינת ישראל ובריה"מ.

לא הדר ולא מלכות במחנה צריפין

אפתח פרק זה בסיפור אישי קצר. זכורה לי מילדותי כתובת מאירת עיניים מרוחה על קיר בניין מרכזי בעיר פתח תקווה, בזו הלשון: "ישוחררו אסירי מלכות ישראל". הכרתי את מלכויות יהודה וישראל משעורי התנ"ך, כך שלא הבנתי איזה אנשי חצר מלוכה כלואים כיום, על מה נכלאו ומה הביא למאסרם?

שנים מאוחר יותר, הכתובת נמחקה, הבניין נהרס ואני למדתי מהי מלכות ישראל. כמובן שבתי המלוכה של דוד ומשפחת החשמונאים לא קשורים במחתרת הנ"ל.

השם שניתן להתארגנות ע"י המקימים הוא כאמור "מלכות ישראל", אולם השם שהפך למושג היסטורי הוא "מחתרת צריפין", זאת כשם המחנה הצבאי בו התקיים משפטם של מפקדי הארגון (אל המשפט נתייחס בסיום הרשימה).

בחודש ינואר 1952 הקימו את ההתארגנות החברים יעקב חרותי ושמעון בכר, שניהם יוצאי לח"י, לוחמים אמיצים ומעורכים ע"י מפקדים ופיקודיהם.

טרם נתרכז ונספר את עלילות התארגנות "מלכות ישראל'" נכיר את שתי הדמויות המרכזיות במחתרת שלהלכה ולמעשה - הם המחתרת.

שמעון בכר יליד שנת 1923, כנער עלה ארצה מבולגריה ותוך תקופה קצרה הצטרף למחתרת לח"י, השתתף בכמה מפעולות הארגון כשהוא מפגין אומץ, יצירתיות ומנהיגות. בכר שרת במחלקת הידיעות של הארגון ואודות לפעולתו החכמה וגישתו החברית הביא למודיעין הארגון מידע איכותי. במהלך מלחמת העצמאות גויס עם חבריו ולחם עימם בחטיבה 8. עם הקמת המדינה מצא עצמו מאוכזב מהתנהלות השלטון, דבר שקירב אותו אל חברו מימי הלח"י יעקב חרותי ובנקודת זמן זו קמה "מלכות ישראל''.

יעקב חרותי יליד תל אביב, 1927. לאחר סיום הלימודים התגייס למשטרת הישובים, ממנה פרש והצטרף לארגון הלח"י. השכלתו ויכולתו הטכנית הביאה אותו למחלקה הטכנית ושם עסק בפיתוח פצצות רבות עוצמה שהופעלו בפעולות הארגון.

בהמשך נשלח ללונדון לשמש שם כנציג הארגון. למרות פעילותו המרשימה בהיקפה בבריטניה הוא שב לארץ עם פרוץ מלחמת העצמאות. חרותי לחם כמפקד יחידת לח"י בחזית ירושלים. כידוע, הלח"י פעל עוד תקופה קצרה בירושלים ואז פורק. באותם ימים נרצח מתווך האו"ם ברנדוט, וכיום ברור כי הרצח נעשה בידי אנשי לח"י בעיר.

בן גוריון הורה לפרק מיידית את המסגרת הירושלמית של לח"י, לגייס את החברים לצה"ל ואילו את החשודים בהשתתפות ברצח ברנדוט לרכז ולהעביר למחנה מעצר שהיה בשייח מוניס, בסמוך לתל אביב, שזה עתה נכבשה. מיודענו חרותי היה בין העצורים החשודים.

עם שחרורו מצה"ל, מהמעצר ומהמחתרת עסק חרותי כאזרח בעריכת דין. האכזבה ממוסדות הממשל ומדיניות החוץ והבטחון בארץ הלכה וגברה, העסיקה והטרידה עד שהגיעה לקו פרשת המים שממנה מתחילים לפעול, זאת בעקבות פגישת ספסל בשדרות ח"ן עם חברו שמעון בכר, כל זאת כאמור בחודש ינואר 1952.

הרעים המייסדים של ארגון "מלכות ישראל". חרותי ובכר מגייסים חברים בוגרי לח"י מנוסים היודעים דבר או שניים על פעילות מחתרתית. בנוסף לגרעין הקשה הצטרפו כמה עשרות בני נוער, בנות ובנים, שראו בארגון סוג של תנועת נוער המעמידה לחבריה סוג של פעילות אתגרית.

חרותי, מתוקף עיסוקו כאיש של תחמושת וחומרי נפץ בלח"י, ידע והכיר סליקים עלומים שהכילו את אמצעי הלחימה והחבלה. אציין כי ידוע על שתי פניות אליו לקבל חומרי חבלה, לאחד סירב, במקרה השני נענה. כשנודע לו כי הוטעה ניתק את הקשר החברי עם אותו אדם ולא סלח לו כל חייו.

בתקופת פעילותה הקצרה ביצעה המחתרת מס' פיגועים. לא היו פגיעות בנפש, אך נגרמו נזקים למבנים ולרכוש. הפצצה בשגרירות בריה"מ גרמה לנזק גדול ברכוש, אך גם לניתוק הקשר והחזרת השגריר למוסקבה, נזק מכאיב ביותר למדינת ישראל הצעירה.

בניין שגרירות בריה"מ בתל-אביב אחרי הפיצוץ צילום: הנס פין. אוסף התצלומים הלאומי

תחילת הסוף של "מלכות ישראל" היתה מעצרם בירושלים של של כמה תלמידי ישיבה שהיו עמוסים בחומרי חבלה בדרכם לפוצץ את בניין משרד החינוך, כמחאה על חקיקת חוק החינוך הממלכתי.

מעצר זה, ביום ה-26.5.53, הביא איתו למהלך כל ארצי של חשיפת הרשת והעמדת המובילים לדין.

בישיבת ממשלה ביום ה-8 ביוני 1953 הוכרזה המחתרת כארגון טרור. מנהיגי הארגון, ובהם מיודענו חרותי ובכר, התייצבו כנאשמים בפני הרכב שבראשו עמד השופט בנימין הלוי, המשפט התקיים במחנה צריפין ומקום זה הוא שנתן את המותג המוכר מחתרת צריפין.

התובע היה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, לימים שופט ומשנה לנשיא בית המשפט העליון. על הנאשמים הגן עו"ד שמואל תמיר, כעבור שנים שר משפטים בממשלת ישראל.

פסק הדין שניתן בתאריך ה- 28.8.53 זיכה את הנאשמים בסעיף החמור של פיצוץ בית שגרירות בריה"מ, אך הרשיע אותם בהקמת ארגון טרור וחברות בו, הנחת פצצה בצירות צ'כוסלובקיה, השארת פצצה במערכת השבועון '"העולם הזה", הצתה ופגיעה בחנויות שמכרו מזון לא כשר. כמו כן חויבו בדין על פגיעה ברכבו של ציר ברית המועצות.

עצורי מחתרת צריפין. שני מימין שמעון בכר. שני משמאל יעקב חרותי

העונשים שהושתו על מרבית החייבים בדין היו בגבולות שנה אחת, תקופה שקוצרה בהמשך. "האבות המייסדים" זכו לענישה כבדה ביותר. חרותי ובכר נדונו למאסר של עשר שנים לכל אחד מהם.

כמקובל במקומותינו, מאחר והמשפט התנהל בבית דין צבאי, שר הבטחון דוד בן גוריון הקל בעונשם ולאחר כשנתיים יצאו לחופשי. שני החברים התקבלו בחברה הישראלית, הקימו משפחות לתפארת וניהלו עסקים מצליחים. שמעון בכר נפטר בשנת 1995. יעקב חרותי הלך לעולמו לפני מס' חודשים בגיל 94, שבע שנים ופעילות.

מחתרת צריפין היא האחרונה מהמחתרות שפעלו בתחילת שנות המדינה וניסו לשנות את אופייה בדרכים כוחניות.

בהמשך הטרילוגיה נמשיך ונעסוק בקבוצות נוספות: המחתרת היהודית-ערבית (אודי אדיב, דאוד תורכי), המחתרת היהודית בשטחים ומחתרת בת עין.