כי מצפון תפתח הרעה

חבר קרוב יליד פתח תקווה שחזר לאחרונה משהות ממושכת בחו"ל שח בפני את התפעלותו על כך שעיר הולדתו התעוררה מקפאונה האורבני ופרצה מתחומה הישן והמוזנח כשהיא נפרסת לשכונות חדשות ומודרניות לכל רוחות השמיים.

במיוחד הדגיש חברי מ. את הנהייה לצפון, כשהוא מדגיש את שכונת אם המושבות. ממשיך ושואל האם הבחנתי בכך שרחוב גיסין, ששנים רבות היה כביש בשולי העיר שלאורכו מבני מסחר ותעשייה כבדה, שינה ייעוד והפך בחלקו המערבי אזור המתמלא בבתי משרדים מודרניים המכילים תעשייה מתקדמת ואילו בהמשכו מזרחה רצף של בנייני מגורים מרשימים.

מ.הוסיף ושאל מי הוא גיסין שהפך למוכר וכ"כ מבוקש. במתן תשובתי חשתי כי היא חלקית ועלי לעבותה בסיפור המלא. שבתי וקראתי על קורות המושבה ובשורות הבאות אשתף אתכם באירוע תקיפת פתח תקווה ע"י ערביי הסביבה. בהגנת המושבה נפלו אבשלום גיסין ושלושת חבריו חיים צבי גרינשטיין, נתן רפפורט וזאב אורלוב.

מימין לשמאל: אבשלום גיסין, חיים צבי גרינשטיין, נתן רפופורט וזאב אורלוב צילום באדיבות הארכיון והמוזיאון לתולדות פתח תקווה

טקס באנדרטה לזכרם בנקודה בה נפל גיסין (כיום האנדרטה מוצבת בגן העצמאות ביד לבנים, פ"ת)

צילום באדיבות הארכיון והמוזיאון לתולדות פתח תקווה

מאורעות תרפ"א 1-6/5/1921

סיום השלטון העות'מאני במזרח התיכון כולו ובארץ ישראל במיוחד וכניסת המנדטים הבריטים והצרפתים עוררו באזור תנודות טקטניות שהשפעתן מורגשות גם כיום. מאה השנים שחלפו לא החלישו את הטינה והמאבקים שהביאו איתם מלחמה ושפיכות דמים.

במהלך המלחמה ולאחריה כרתה ממשלת בריטניה בריתות עם מנהיגים וראשי שבטים במרחבי המזרח התיכון כאשר היא מבטיחה ומתחייבת למתן ריבונות ושליטה על טריטוריות נרחבות שיגיעו לשליטתה אחר מיגור הצבא הטורקי. רוב בני הברית היו ערבים מוסלמים שלחמו לצד הבריטים.

בין יתר ההבטחות היתה גם התחייבות לעם היהודי על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, הבטחה המוכרת כהצהרת בלפור.

אי יכולת ממשלת בריטניה לעמוד בהתחייבות שנתנה עורר זעם, חשדנות ומורת רוח אצל הנפגעים, זאת בהמעטה. בפועל רגשות הקיפוח והאכזבה היוו מצע נוח להסתה והיא אכן החלה לשטוף את המרחב.

היישוב היהודי בא"י, שמנה כ-20.000 תושבים באותם ימים, יחד עם יהדות העולם מצא עצמו פגוע מ"התספורת" שעברה הצהרת בלפור, ובמקביל לכך נחשף העם בציון לגל ההסתה הערבית שהלך והתעצם למולם. ההתנכלות לישובי הגליל העליון ונפילת תל חי במאי 1920 היו האות לפרוץ הפרעות. אם עד עכשיו ההתנגשויות בין יהודים וערבים היו על רקע כלכלי או פלילי, מכאן, נכון לשנת 1920, המאבק הערבי-יהודי הפך ללאומי-דתי.

פרעות תר"פ-תרפ"א 1920-21

חודש פברואר סימן את פרוץ הפעולות העויינות כנגד יהודי הארץ, כשהסיסמאות המסיתות הפכו לקריאות קרב. ביום א' של פסח 1920, בתום התפילה המוסלמית במסגד נבי-מוסא (בגבול מדבר יהודה), ההמון המוסת יצא "מתודלק" בדרך לירושלים. בדרך העולה הצטרפו אליהם רבים והמון רצחני זה מתנפל על תושבי הרובע היהודי ושכונות סמוכות ומוצא את התושבים מופתעים ללא הגנה שנרמסים תחת רגלי האספסוף שרוצח, אונס ובוזז את כל הנקרה בדרכו.

המון מוסת מגיע לאחר חגיגות במסגד נבי מוסא להר הבית

סה"כ נרצחו בארוע שישה תושבים, מאתיים אישה ואיש נפצעו וכמובן רכוש נשדד והושמד. כמעט מיותר לציין כי כוחות המשטרה והצבא הבריטי שהיו בסביבות ירושלים לא הגיעו לעזרת הנתקפים.

הפרעות בירושלים הביאו את ממשלת בריטניה למחשבה שנייה על מדיניותה במזרח התיכון. בעוד בפועל זו ביצעה כמה מהלכים להרגעת השטח, שר המושבות צ'רצ'יל דחה את דרישת הערבים לבטל את הצהרת בלפור.

הארץ לא שקטה אפילו ארבע שבועות, משך כל הזמן היו תקיפות של ריכוזים יהודים בכל הארץ. כל הסימנים הראו כי ההתפרצות תגיע, והיא אכן הופיעה בצורה נוראה ביותר.

ההתחלה היתה בהתנפלות תושבים מקרב ערביי יפו על תהלוכת אחד במאי 1921 שצעדו בה חברי המפלגה הקומוניסטית התל אביבית בסמוך לשכונת מנשייה.

מהר מאוד הצטרפו רבים להתפרעות ובעידוד ההמון הפוגרום פולש ליפו בה חיים ופועלים יהודים רבים. חלקם נמלט וניצל ואחרים כמו במקומות אחרים שילמו מחיר דמים יקר.

ארועי דמים אלה המוכרים כמאורעות תרפ"א גלשו לכל קצוות הארץ. היו כאן מעשי רצח, אונס, שוד, ביזה, שריפת עסקים ובתים וגל הרס שהביא לנטישת ישובים. במשך חמשת ימי הפרעות נרצחו 47 יהודים וכ-150 נפצעו. שלא כבמקרים קודמים כאן הצבא הבריטי התערב בכמה מקומות ופורעים רבים נפגעו מירי בריטי.

פתח תקווה - מלחמה על הבית

הלקח הקשה והטראגי אותו למדו תושבי א"י ומנהיגי הציבור הוא כי כוח מגן עצמאי הוא צורך קיומי. ללא הגנה מוסדרת אין תוחלת לישוב יהודי, ואכן בסמוך לשוך המאורעות הוקם ארגון "ההגנה". אמנם עברו עוד כמה שנים עד שהארגון התארגן עם מפקדה ארצית שידעה לחלוש על הכוח, להפנות ולווסת אותו בזמן לזירות השונות.

בתחום זה המושבה פתח-תקווה היתה שונה מאחיותיה. מצעירותם למדו בני המושבה להחזיק בנשק, תרגלו נהלי שמירה, ירי, רכיבה, הסתערות והגנה ומיומנויות אלו שימשו אותם בבטחון השוטף ובמלחמה הממשמשת ובאה. "ראש השומרים" המיתולוגי במושבה, אברהם שפירא, היה דומיננטי וע"פ גישתו תוכננה הגנת הישוב.

שפירא החזיק בדעה (בשלב זה) כי הלחימה היעילה כנגד הפורעים היא פלוגת רוכבים על נשקה שתצא בדהרה תוך ירי וכך תבלום ותניס את התוקפים. לצורך טקטיקת לחימה זו יש צורך בסוסים וברובים וכמובן לוחמים מיומנים. במושבה פ"ת ברוב בתי המשפחות היה כלי נשק אחד לפחות, ייאמר לזכות אנשי המושבה כי למרות המחיר הגבוה של קניית רובה עשו את המאמץ והתחמשו, מה שלא נעשה במקומות אחרים.

אברהם שפירא (צילום באדיבות ארכיון הצילומים של קק"ל)

להנהגת המושבה היה ברור כי גל הפרעות ששטף את הארץ יגיע אליהם, זאת למרות יחסי השכנות הטובים עם הכפרים הערביים בסביבה ושבטי הבדואים המביעים בכל הזדמנות את הכבוד לשפירא ואנשיו.

לממש לקורא את ממדי השטח והתושבים להלן כמה נתונים:

בשנת 1921 מנתה אוכלוסיית פ"ת כ-3500 נפש.

גבולות הישוב חפפו לרחובות הבאים - צפון: תוואי של רח' אורלוב, מערב: רח' רוטשילד וכמאה מטר מערבה לו, דרום: תוואי של רח' בלפור מרוטשילד לכויון רח' חפץ חיים, מזרח: אזור המקביל לרח' רמב"ם של היום (עין-גנים באותן שנים היה מושב ותפקד כישוב נפרד).

בערבו של אחד במאי 1921, לאחר שהגיעו הידיעות על הפרעות ביפו, הוכרז במושבה על גיוס כללי של האוחזים בנשק. כיום, כאשר עוברים על העדויות והחומר הרב שנכתב על אותם ימים אי אפשר שלא להתרגש ולהתפעם מלכידות התושבים, מהאחריות, מהסולידריות ומתחושת הביטחון שניתן יהיה לעמוד מול ההתקפות הצפויות.

במקביל להוראת הגיוס התייצבו בוגרים צעירים ובני נוער נכונים לפקודה. ציבור המתנדבים חולק לאזורים שונים במושבה, כאשר לכל קבוצת גיל נמסרה מטלה בהתאם ליכולתה.

שומרי פתח-תקווה, 1921 (צילום באדיבות מוזיאון ראשונים לתולדות פתח תקווה)

שני רופאי המושבה, בעזרת הנשים המתנדבות, הפכו כמה מבני ציבור לבתי חולים זמניים וציידו אותם בכל הקשור למתן עזרה ראשונה. ישנן עדויות המספרות כי נשים וילדים הכינו ברחובות ערימות אבנים לזריקה, הוכנו דוודים למים רותחים ובכמה מקומות נאספו מיכלים של חומצות צורבות. כל האמור מעיד על רוח איתנה וסולדריות ישובית הדוקה.

באותו ערב מגיעה ידיעה מרה על רציחתם של שני יהודים בדרכם מת"א לפ"ת. בעקבות זאת מחליט ועד המושבה לקחת לאחריותו את הדרך מערבה ולאבטח את המשתמשים מהתנפלויות של בדואים שחנו בסביבה, שאז היתה עדיין ללא התישבות יהודית.

מפקד כוח הלחימה של המושבה אברהם שפירא קבע כי ההגנה תתבסס על שלושה מעגלים: א. כוח רוכבים חמושים שיבלום את התוקפים בשדות מחוץ לישוב.

ב. מעגל הגנה שני שיקיף את המושבה ויגן על האזור הבנוי.

ג. ריכוז הנשים והילדים בכמה מבנים במרכז המושבה, ששם ניתן יהיה להגן עליהם.

פה המקום לציין כי אבשלום גיסין, שנמנה עם מגיני המושבה הצעירים, שב לביתו לאחר שסיים שירותו כקצין בצבא הטורקי. גיסין היה מוכר בסביבתו כמנהיג אמיץ ואחראי וחלק על תוכנית שפירא כשהוא מזהיר מהפגעות הרוכבים המגינים מיריות הצלפים.

גיסין הציע לבטל את הסתערות ולהתבסס על הגנה מחופרת שתעצור את הפולשים. הצעתו נדחתה ובהמשך הקרב התברר כי שפירא שגה. גיסין לא נכח בצדקתו, הוא נפל חלל באותו יום בקרב.

ביום ה-3.5.21 הגיעה הידיעה כי הישובים מצפון כפר-סבא ועין-חי כפר מל"ל) נעזבו והפורעים בזזו ושרפו את הבתים. מרגע זה היה ברור כי פתח תקווה הוא ייעדם הבא.

5 במאי 1921 - המלחמה על פתח- תקווה

בבוקר היום מתגלה לשומרים כי המון של מאות כפריים ובדואים בהובלת שבט אבו-כישק השכנים מצפון שועטים לכיוון המושבה. ע"פ התוכנית יוצאת לקראתם הפלוגה הרוכבת בפיקוד אברהם שפירא. עם הגעת הכוח לטווח ירי רובים נפתחת עליהם אש מהצלפים התוקפים. הרוכבים, מפאת היותם נישאים ובולטים, מהווים מטרה נוחה.

רבים נפגעים, אי סדר ובהלה מביאים לנסיגה מבולגנת אל קו ההגנה השני. באותן שעות קשות זוכרים כולם את אזהרת גיסין מטקטיקת לחימה זו. הוא עצמו מצא את מותו בקרב שחזה את סופו ובכל זאת ציית לפקודה.

מעודדים מנסיגת הרוכבים ההמון הערבי ממשיך בהתקדמותו למושבה, כאשר כאן ממתינים לוחמי קו ההגנה השני.

הגעת ההמון לקו מעוררת דאגה מוחשית כי באם לא ייבלמו במקום הם יצליחו לעקוף את קו ההגנה מהאגפים ולפרוץ למרכז המושבה. יחסי הכוחות בשלב זה הראו כי התוקפים נמצאים בעדיפות ואם לא יחול שינוי האסון יגיע. כמו בסיפורים ממקומות אחרים, כאשר בנקודת שפל חל מפנה בעלילה גם כאן בפתח תקווה הסתמן שינוי שהלך וגבר עד הינצלות המושבה.

הלוחמים בקו ההגנה ירו וצלפו בהמון המשולהב ששעט ללא סדר ומשמעת, מהירי המחושב והמדוייק החלו להפגע תוקפים. הפצועים וההרוגים לא טופלו ולא פונו, צעקותיהם יחד עם השתוללות הסוסים גרמו לבלבול ולאנדרלמוסיה - דבר שעצר את גל התקיפה. עיכוב זה איפשר למגינים להתארגן ולחדש את מלאי התחמושת שהלך ואזל.

חיילים הודים מצילים את אם המושבות

בשלב בו עדיין נראה כי כי הכל אבוד שני תושבים מבוגרים יותר שעסקו בפינוי פצועים נקטו יוזמה. רכובים על סוסים יצאו בדהרה כשהם חוצים את ריכוזי התוקפים בדרכם מזרחה לכיוון ראש העין - מקום המחנה הבריטי. דוד נוביק שהיה אחד מהם סמך על הכרות מוקדמת עם קצינים בריטים והאמין כי יצליח לשכנעם לצאת עם כוח לוחם להגנת המושבה.

בסמוך לתחנת הרכבת פגשו שני הרוכבים פלוגת רוכבים הודים בפיקוד קצין בריטי. הסבריו המשכנעים של נוביק הביאו את מפקד הכוח לבקש אישור מהפיקוד הארצי וכשזה התקבל יצא הכוח לעבר המושבה. בזמן התארגנות הלוחמים שולח נוביק את חברו ליידע את המגינים על הגעת התגבורת שחלילה לא יפתחו עליה באש.

עם הגעת החיילים ההודים לאזור הקרב, מרחק של ק"מ מהמושבה, התוקפים הערבים פתחו עליהם באש. מירי זה נפגע ומת אחד הסוסים והלוחמים ההודים כתגובה התקיפו בחמת זעם את הערבים בירי ממקלע, כלי נשק קטלני שלא היה מוכר במלחמות המקומיות. כזכור, התנהגות הערבים היתה חסרת סדר וההתערבות שהגיעה בזמן גרמה לבריחה מבוהלת.

באותו יום בחזית הצפונית איבדה פ"ת ארבעה לוחמים ועוד כעשרים מגינים פצועים. הכוח המסייע התקבל בשמחה ע"י התושבים שיצאו מחפירות ההגנה וממקלטים מוגנים לקבלו במרכז המושבה ולהביע את תודתם.

אך בעוד אנשי המושבה עסוקים בברכות ובתודה לכוח המושיע מתקבלת הידיעה כי לגבול הדרומי של הישוב מתקדם כוח תוקף ובוזז. ברגע זה מושהות החגיגות ומתחולל שינוי זמני בעלילה. המושיעים עולים בפקודה על סוסיהם ודוהרים דרומה למוקד הבא.

בהנהגה המקומית היה מידע מוקדם כי במקביל לתקיפה מצפון מתכננים השכנים מיהודייה, כפר ענא, רנטייה, קולה, ואום-זרע לפרוץ את הגבול ולחדור למושבה מדרום, בשעה שרוב כוח ההגנה עסוק בלחימה בצפון.

באותו בוקר התרכזו כ-500 ערבים תאבי רצח ובצע באזור יהודייה. להמון זה היה מעט כלי ירי, אך לעומת זאת הם הצטיידו בנוזל דליק להצתות ובשקים לאסוף את הביזה.

על ההתארגנות הדרומית נודע גם למפקדה הבריטית מוקדם יותר והיא מוציאה לשטח מטוס סיור ואף ציידה אותו בכמה פצצות קלות. גיחת חיל האוויר הבריטי מעל שטח הכינוס והטלת הפצצות עוררו בהלה ופאניקה אצל הכפריים שרובם לא ראו מטוס מעודם ועוד כזה שמפציץ ופוגע. החלה בריחה מבוהלת של תאבי הקרב ואז גם מגיע הכוח ההודי שעזב את הטקס ומשלים את הפיזור בירי תוך רכיבה. בקרב יהודייה נהרגו 8 תוקפים ערבים ועוד עשרות פצועים בקרב הבורחים.

יודעי דבר בהיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל טוענים כי "גיחת ההפצצה" היתה הפעולה הצבאית האווירית הראשונה בתולדות האזור. פעולה משולבת זו של תושבים יהודים, חיילים הודים וקצינים בריטים היא ששחררה את המושבה פתח תקווה מסכנת הרס ודאית.

תאריך ההינצלות, כ"ז בניסן, הפך ליום זיכרון וחג במושבה. משך שנים נהגו לציין ולאזכר את הארוע בטקס מרשים. כל זה פסק כאשר ממשלת ישראל קבעה את תאריך עברי זה כיום זיכרון לשואה ולגבורה. החלטה זו הביאה את עיריית פ"ת לשחרר עצמה מפעילות ההנצחה המרכזית.

תהלוכה ברחוב הרצל לציון חצי יובל לנפילתם של חללי תרפ"א , 1946

צלם: זולטן קלוגר. באדיבות הארכיון והמוזיאון לתולדות פתח תקווה