התשעים ושלוש

טרם שאגש לעסוק בנושא שאליו מכוונת רשימה זו ברצוני לכתוב ולהפיג את אי הנוחות שעלולה להיווצר חלילה אצל הקוראים. מדובר בשמות מקומות שאינם תואמים או רלוונטיים לסביבה או להיסטוריה.

במדינות רבות בעולם קיימים ישובים, רחובות, אתרים או מוסדות ששמם גורם לאי נוחות לתושבים ולמבקרים. לו היה ניתן להם היו אלו משנים את השם או הכינוי כך שכלל הציבור יזדהה ויהיה גאה במיקומו ובשמו.

ארץ ישראל, מסיבות רבות ומגוונות, "זכתה" לרשימה ארוכה של שמות, כינויים וזיהויים לא מדוייקים. ניתן לתלות זאת בהיסטוריה ארוכה של תרבות, מסעות מלחמה וכיבושים שעברה ובעיקר בספר התנ"ך ששימש מורה דרך ומראה מקום, רק שהנעזרים בו לא קישרו נכון בין הכתוב לנראה בשטח.

דוגמא בולטת לכך הם הצלבנים שקבעו עובדות מפליגות באי דיוקן. גם נוסעים וחוקרים כמו גם

ההתיישבות הציונית שבהתלהבותה מהקורה בארץ ומרצון טוב להתחבר למולדת ולמורשת אימצה שמות לאזורים, ישובים ורחבות אשר הקשר בין המקום לשמו מקרי. בהמשך הסתבר כי הציבור בארץ התאהב במצב ושמח לאמץ את השמות.

דוגמאות לכך אפשר לראות ב"עמק חפר" שמקומו המדויק הוא בשומרון בעוד שאנו אימצנו אותו כחלק מהשרון. גם המושג "מושבות השומרון" שמשויך לפרדס חנה, בנימינה וזכרון יעקב שגוי משום שהישובים הנ"ל ממוקמים בשרון. כמו גם "מושבות יהודה", אשר נמצאות בשפלה ולא ביהודה ושמה של העיר נתניה גם הוא מסקרן בקביעתו.

היה או לא היה?

כל שנכתב עד כה הוא מבוא קליל לסיפור המרכזי ברשימה. בשורות הבאות נעסוק במקרה טראגי לכאורה של תשעים ושלוש צעירות יהודיות ששלחו יד בנפשן בתקופת השואה בחששן כי הן מיועדות לשמש כזונות לקצונה נאצית.

סיפור המעשה מועבר לציבור ע"י תלמידה, ה-94 במספר, ששפר עליה גורלה והיא ניצלה מגורל דומה לזה של חברותיה, כאשר היא הוצאה יום קודם מהסמינר, זאת ע"מ לטפל בדודה הקשיש והחולה.

ב-27 בחודש יולי 1942, כשהצבא הגרמני הנאצי שולט בעיר קרקוב בפולין, מגיעה הוראה להנהלת סמינר "בית יעקב" לפנות את מקומו הנוכחי של בית הספר ולעבור למבנה ירוד בגטו. לאחר מספר ימים, ביום ה-10 באוגוסט, מתקבלת ההוראה לעזוב את המקום המוזנח והן מועברות לאתר מסודר ונקי.

שער גטו קרקוב, 1942. צילום באדיבות המוזיאון ההיסטורי של העיר קרקוב

עם הגעתן למקום נדרשות התלמידות להתכונן לקבל ולארח חיילים נאציים שיגיעו בהקדם לבלות בחברתן. מאחר והבנות מודעות למשמעות הביקור והבילוי הן מחליטות לא להגיע לידי כך ולהתאבד במשותף ע"י שתיית רעל שהוסתר בחפצי אחת המורות. התלמידות כולן שותפות להחלטה ובטקס משותף שולחות יד בנפשן. הסביבה הקרובה, לאחר ההלם הראשוני, רואה חובה לעצמה להביא את הדבר לידיעת העולם כולו ובעיקר לקהילות היהודיות.

על האירוע הטראגי נכתב במכתב כנראה ע"י התלמידה ה-94 והוא מוברח אל מחוץ לגטו קרקוב. גב' חיה פלדמן היא שמצליחה להעביר את המכתב להנהלת "אגודת ישראל" שמושבה בניו יורק.

שיעור בסמינר של רשת "בית יעקב" בקרקוב, 1936. צילום באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות

בכנס רבנים אורתודוקסים, שהתקיים בחודש ינואר 1943, הוקרא המכתב שתוכנו זיעזע עמוקות את המשתתפים. לאחר מס' ימים הדבר פורסם בעיתון רב התפוצה "ניו יורק טיימס" ובהמשך הגיעה הידיעה לקהל רחב באמריקה, באירופה ובארץ ישראל.

אנשי העדה החרדית והסמינרים של "בית יעקב" פעלו רבות להעביר את המידע אודות הטרגדיה, ואף יזמו עצרות זיכרון בערים רבות לזכרן של התלמידות.

כמו אירועים דומים בשואה, בהם נטבחו יהודים בהמוניהם בידי הנאצים ובני בריתם, סיפור התשעים ושלוש התקבל בעולם היהודי והכללי כמובן מאליו וכאפשרי בימים האפלים. לאחר המלחמה, עם הגעת זמן ההנצחה במקומות רבים ובקהילות היהודיות, זוכה האירוע לציון, לשילוט ולפרסומים בדפוס.

ההנהגה הרבנית של תנועת "אגודת ישראל" דחפה כל העת לשימור המקרה בסדר היום הציבורי. כאן בארץ הלחץ להנצחה היה בעיקר ברשויות המקומיות ואכן בערים מרכזיות נקראו רחובות ע"ש תשעים ושלוש התלמידות ואף הוצבו שלטי הסבר. בבדיקה מהירה נמצא את שם הרחוב בערים תל אביב, חיפה, ראשל"צ, נתניה ופ"ת.

בסוף שנות הארבעים ובמהלך שנות החמישים, ככל שמסורת טקסי הזיכרון וההנצחה הפכו לאירועים קבועים והקיפו משתתפים שמספרם הלך וגדל, החלו לעלות משום מה ספקות ושאלות אודות היתכנות האסון.

כל אחד מחוקרי וחוקרות השואה שפגשו בסיפור תשעים ושלוש הבנות העלו שאלות דומות וכולן נותרו ללא תשובה. הסוגיות המרכזיות במחקרים היו כיצד הגיע המכתב מחדר סגור בלב גטו בקרקוב הכבושה לכנס  רבנים בניו יורק? באיזו דרך הגיעה כמות גדולה של רעל קטלני לחדר הבנות? האם זה אפשרי ששכנים בגטו הצפוף לא שמעו ולא ראו דבר מהנעשה?, הרי מדובר על עשרות בנות, האם בני משפחות הבנות ידעו על גורל בנותיה? נוסף לכך, סגנון המכתב לא שייך לאידיש המקומית דבר מעורר תמיהה לכשעצמו.

אל מול סימני שאלה אלה חוקרים שהתמחו בהיסטוריה הנאצית טוענים כי על פי תורת הגזע הנאצי אין ליצור מגע עם אישה שאינה מטהרת הגזע הגרמני, כך שלא התקיים מצב שיחידה צבאית תגיע למקום ביודעין לצורך בילוי אינטימי. הנתונים הללו  תואמים את ממצאי "יד ושם" שהוא הגוף המוסמך והמוכר ע"י העם היהודי כחוקר ומנציח השואה.

הדברים שנכתבו כאן מבוססים על מחקרים ובדיקות של מומחים לתקופה, נראה שקורא סביר יקבל את הכתוב כעוד ספור טראגי שנוצר במהלך השואה ונועד לצרכים ייחודיים בעולם החרדי. בפועל, לאחר מס' שנים סיפור המקרה הלך ונמוג ורק בציבורים מסוימים המשיכו לעסוק בו.

בשורת הסיום מומלץ לחזור לראשית הרשימה בה אנו מזכירים בקורטוב של הומור על שמות של רחובות וישובים שלא ממש מקיימים הלימה עם המקור. במקרה תשעים ושלוש הבנות נותרנו עם הבנות ועם אנחת רווחה שהבנות לא היו וממילא לא התאבדו.

תלמידות הסמינר "בית יעקב" מקרקוב בעת ביקור בעיירה ראבקה (לפני מלחמת העולם השנייה). צילום באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות