השדה האדום

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, ב 5 בחודש יוני 1967, הציבור במדינת ישראל חי בתוך ערפל של חוסר מידע אודות הקורה בחזיתות בהן נלחם צה"ל. בשעות אותו הבוקר חדרו לתחום המדינה למול עיניים מופתעות של התושבים שישה מטוסי "האנטר" ירדנים, התוקפים יורים ומטילים פצצות על מפעלים אזרחיים באזור השרון, למעט מחנה סירקין, שבעברו שימש כשדה תעופה צבאי בריטי ואח"כ שימש את חיל האוויר עד שהפך בסיס קבע ליחידות עילית של צה"ל.

באותה גיחה הותקפו והופצצו שני אתרים אזרחים לכל דבר, בית החרושת לתרופות "אביק" בנתניה, שם נפצעו מס' אנשים, ומפעל "אלבר" לערגול מתכות בכפר סבא, שם נהרגו ארבעה עובדים.

שוטר עם שתי עובדות פצועות ממפעל "אביק" בנתניה. צילום באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

התקיפה הירדנית בשרון, ייעודה ובחירת המטרות נותרה זמן רב חידה לא פתורה. מדינת ישראל שלאחר ששת הימים שעטה קדימה והותירה סוגיות רבות ללא תשובה, בהן גם עניין זה. מס' שנים מאוחר יותר לציבור ניתנה התשובה, זאת מקריאת מחקר היסטורי ששפך אור על האירוע. בסיום הרשימה נציג את ההסבר, אבל קודם קצת היסטוריה.

בשורות הבאות נכנס למנהרת זמן שתחזיר אותנו לתחילת שנות החמישים, מדינת ישראל צעירה לימים, בראשה עומד מנהיג ענק, דוד בן-גוריון, שמוטו חייו הוא הקמת מדינה יהודית ששמירת קיומה קודמת לכל דבר בעולם. בן גוריון מנווט את ספינת המדינה בים הסוער שמשבריו מאיימים, זאת כתוצאה ממאבקים בין מדינות ומעצמות שקובעות את שליטתן ואזורי השפעתן בתקופה שלאחר מלחמת העולם.

שתי מעצמות העל ארה"ב וברה"מ, שתמכו בהקמת מדינת ישראל בנובמבר 1947 ואף סייעו בהמשך, כל אחת בדרכה, לקיומה של המדינה, מצפות שמדינת ישראל תכריז על השתייכותה לגוש אותו היא מובילה. מתוך ראייה ריאלפוליטית ממשלת ישראל נמנעת מהזדהות ולכך יש מחיר. ברה"מ מפנה עורף קר ומתחילה להפגין עויינות וארה"ב שוקדת על יצירת ברית של ארצות המזרח התיכון שתהווה מערך הגנה פרו מערבי ובהמשך תגונן על מקורות הנפט באזור. ביוזמת ובתמיכת אמריקה מוקמת ברית צבאית (ארה"ב עצמה לא משתתפת). המדינות השותפות לברית, המוכרת כ"ברית בגדאד", הן איראן, טורקיה, עיראק, פקיסטן וממשלת בריטניה ברמה של משקיפה.

הנהגת המדינה שחששה ממצב שבו ברית של ארצות מוסלמיות תופנה כנגד מדינת ישראל מחפשת דרכים להרחקת האיום. הרעיון שהועלה ע"י בן גוריון והתקבל ע"י אייזנהאור נשיא ארה"ב הוא בניית שדה תעופה בתחום ישראל, שממסלוליו ימריאו וינחתו מפציצים כבדים לטווח טיסה עד לרוסיה. אגב כך, תזכה ישראל לחסות מעצמתית להגנה על תושביה. ממשלת ישראל תחת הכותרת "סוד צבאי" כמוס ביותר אישרה את ההסכם עם שלטונות ארה"ב ובשנת 1951 החלו העבודות ההכשרה.

השטח שהוקצה לכך באזור השרון, מצפון לרעננה ומדרום למושב בצרה, הגבול המזרחי המקביל לכביש 4 של היום או בשמו בעבר "כביש השרון", כשהקו המערבי של המתחם מוכר כיום כהר הפסולת שהוצמח במקום. האדמות הופקעו לצורך הסלילה מחקלאי האזור, השדה תוכנן עם מסלול מרכזי באורך 2.5 ק"מ ובמקביל לו מסלול שירות.

עבודות הכשרת השטח החלו במיידית, כשאת העבודה מבצעים מפעילים וטרקטורים של הצבא האמריקאי. לאחר פילוס השטח החל כיסוי המשטחים בשכבת כורכר מהודקת שעליה אמורים להיסלל המסלולים. כל הפעילות הנ"ל נעשתה בסודיות מוחלטת, הרחק מידיעת האזרחים או נציגיהם הנבחרים. הבודדים שראו את הקורה היו תושבים שכנים ומעטים שבהם הבינו את התוכנית בכללותה.

מסתבר שכבר באותן שנים ידועה היתה השיטה שאם גורם מסויים רוצה לפרסם דבר הנמצא תחת צנזורה צבאית הוא מעבירו ל"עיתון זר" וכשהדבר מפורסם בחו"ל כך ניתן הכשר לפרסמו בארץ כפרסום זר.

העיתון הלונדוני "דיילי אקספרס" פרסם את ההסכם האמריקאי-ישראלי וכמובן את הקמת שדה התעופה. שתי מפלגות השמאל מפ"ם ומק"י, שדגלו בישראל ניטרלית, העלו את הדבר בכנסת. הממשלה הובכה והוציאה הוראה מיידית על איסור פרסום. "קול העם", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הפר את הצו וככגמול הוצא כנגדו צו סגירה.

מערכת העיתון פנתה לבג"ץ, אך בשלב זה לא התקבלה עתירתו ובית המשפט לא ביטל את הסגירה. רק כעבור מס' חודשים, ולאור פרסומים נוספים ופעולות השתקה, העיתון עתר בשנית בעניין חופש העיתונות והפעם עתירתו התקבלה והעיתון המשיך להופיע.

ביטול סגירת העיתון ניתן בצו שנכנס להיסטוריה המשפטית של ישראל כ"בג"ץ קול העם". הצו נכתב בידי הנשיא שמעון אגרנט ובו הגדרה מורחבת ומנומקת על גבולות חופש הביטוי במדינת ישראל.

סיפור המעשה הגיע כמובן לשלטונות ברית המועצות, אם לא ממקורות מודיעין אז מקריאה בעיתון, ועל ממשלת ישראל מופעל לחץ ואמצעי שכנוע והיא נאלצת לסגת מרעיון שדה התעופה.

"קול העם⁩", 16 יולי 1952

המקום זכה לכינוי "השדה האדום" משום שבזמן העבודות נאסר על טייסי חיל האויר לטוס באזור ולהדגשה במפות הוא סומן בצבע אדום. העבודות בשטח פסקו, הכלים ההנדסיים פונו ומשטח הכורכר נשאר שנים בשיממון כשהוא משמש מדי פעם לאימונים ותרגולת צבאית.

בתחילת שנות השישים החלו עבודות פינוי השטח משכבת הכורכר ולאחר כמה חודשים של עבודה מאומצת חזרה האדמה להיות עידית ובהמשך היא הושבה לחקלאי האזור.

כפי שכבר ציינתי, סיפור סלילת המסלולים היה מוכר לבודדים מקרב תושבי הסביבה שנצרו את הסוד כמצוות אזרחים אחראים. אני שמעתי על הפרויקט לפני שנים מפי רות לוי ז"ל, חברת מושב בני-ציון שזכתה לחיות את חייה באזור והיתה עדה לארועים ולתהליכים בחלק זה של השרון.

נחזור לסוגיית המטוסים הירדנים שהפציצו כאן בששת הימים. התשובה לבחירת יעדי ההפצצות נעוצה במודיעין שגוי של הצבא הירדני שע"פ נתוניו בשטח קיים שדה תעופה פעיל, זאת בהתאם למפות שלא עודכנו מאז שנת 1952. יודעי דבר טוענים כי תנועת המטוסים לשדה האזרחי בהרצליה בנוסף לבסיס נ.מ שהיה בקרבת מקום יצרו רושם של בסיס מבצעי של חיל האוויר וככזה יש לפגוע בו.

* לכתיבת רשימה זאת נעזרתי בפרסומים של תא"ל ד"ר דני אשר שפורסמו במספר אתרים באינטרנט.