הארמנים ואנחנו

לפני מס' שבועות, ביום ה-24 בחודש אפריל, האזנתי באקראי לאחת מתכניות האקטואליה בקול ישראל. בקטע מהשידור בו הייתי קשוב התנהלה שיחה בין אחד מראשי הקהילה הארמנית בארץ לבין השדרן שעסקה בארועי יום הזכרון לשואת העם הארמני שחל באותו יום.

המרואיין חזר וציין את חשיבות היום במורשת הארמנית וסיפר כי בארצות רבות מצוין יום שואתם באזכרות ובעצרות. גם כאן, במדינת היהודים שזכרון השואה נוכח ביותר. הוסיף וציין הדובר כי המקום היחיד בישראל בו הוקם אתר הנצחה לבני עמו ממוקם בגן גדול ומרכזי בעיר פתח תקווה.

הפתעתי למשמע הדברים היתה מוחלטת, העיר פ"ת אינה מוכרת בהכרח כעיר סובלנית ופורצת דרך ליבראלית והנה היא הראשונה והיחידה במדינת ישראל שתמכה בהקמת האתר. זאת ועוד, את טקס חנוכתו של אתר ההנצחה ואת ארועי הזכרון הבאים כיבד ראש העיר בנוכחותו.

טרם שנעסוק באנדרטה וסביבתה ננסה לאזכר בקצרה את מוצא העם הארמני ואת הקשרו לעם ישראל ולארץ ישראל. ככל שנברתי בזכרוני ובזכרונות מקורבי לא הצלחתי להעלות או לקבל ולו דוגמא אחת בה תכנית לימודנו התייחסה לעם הארמני או שהעלתה על סדר היום את שואת העם הזה בשנים 1915-1923.

בכללית ניתן לומר כי מוצא העם הארמני מאזור הקווקאז, שבאזור שבין הים השחור לבין הים הכספי והים התיכון. כיום מונה עם זה כשמונה מליון נפש, ולבד מארמניה הם חיים באמריקה, רוסיה, צרפת, גאורגיה, בירדן ובישראל. בכל אחת מהמדינות חיים כ-7000 איש, שזה מס' קטן מול ריכוזים בארצות אחרות.

חשוב לציין כי הארמנים הינם נוצרים באמונתם ומכאן המתח בינם לשכניהם המוסלמים.

למרות מיקומה באזור גאוגרפי מוכר, לא היתה ארמניה לאורך ההיסטוריה מדינה עצמאית. לאורך כל השנים היא נקרעה בין אימפריות וארצות שכנות. טורקיה היתה זו שבכוחה הרב ואודות לשליטתה באזור פגעה קשות בבני העם הארמני. העדר העצמאות והפגיעות המתמשכות הם המניע העיקרי שדחף ארמנים לנדוד ולהגר לארצות אחרות.

החיכוך בין העם הארמני לשלטון הטורקי, שנמשך לאורך ההיסטוריה תחת שלטון מדכא ומפלה, הביא כמו במקומות אחרים לקראת סוף המאה ה-19 להקמתה של תנועה לאומית ארמנית ששאפה לעצמאות לבני עמה. הטורקים כמובן ראו בדבר קריאת תגר על שלטונם.

משנת 1894, בה פרצה התקוממות ארמנית, ועד שנת 1896נרצחו תחת שלטון העות'מאנים כ-200.000 אזרחים בידי חיילים טורקים וכנופיות כורדיות ששיתפו עמם פעולה, וכן נהרסו מאות כפרים. בתוך אי הסדר השלטוני פורצת בשנת 1908 מהפכת הטורקים הצעירים.

מצבם של הארמנים משתפר אך לא לזמן רב, שנה מאוחר יותר פורצת הפיכת נגד וגם בה משלמים אלפים רבים של ארמנים בחייהם.

המאבק בין הכוחות הראקציוניים בעלי דתית-מוסלמית לבין הטורקים הצעירים נמשך מס' שנים עד למלחמת העולם. במהלך תקופה זו ביצעו שני הצדדים מעשי אונס ורצח המוניים של אזרחים ארמנים, כל זאת מבוא להשמדת העם שבוצעה בהמשך בחסות המלחמה.

יום ה-24 באפריל 1915 נחשב ליום השחור, בו ממשלת טורקיה בהנהגת הטורקים הצעירים עוצרת את ההנהגה הארמנית ובמקביל הצבא פותח במסע של הרס כפרים וגירוש משפחות ללא מזון ומים לעבר המדבר הסורי.

ארמנים מובלים ע"י חיילים טורקים חמושים לכלא סמוך לעיר אלאזיג שבמזרח טורקיה , אפריל 1915

צילום באדיבות הוועד הלאומי הארמני של אמריקה (ANCA)

התקדמות הצבא הרוסי במהלך המלחמה לעבר טורקיה עורר תקווה אצל הארמנים כי הנה הצלתם ועצמאותם הולכת ומתקרבת. הטורקים מנגד ראו בחבירה עתידית זו אסון והגבירו את פעולות הרצח והגירוש למימדים מפלצתיים. בהוראת השלטון הוחשו והורחובו שיירות הגירוש תחת הסוואה של פנוי אזרחים משטחי אש, כאשר בפועל אלה היו הוצאות להורג המוניות של גברים, נשים וילדים.

ע"פ מחקרים ועדויות, כמליון וחצי ארמנים נרצחו באותה תקופה, שהם כמחצית מהארמנים בטורקיה וכשליש מהעם הארמני בעולם כולו.

עם תום מלחמת העולם מדינות אירופה שהבטיחו סיוע ושיקום לאחר שעמדו על הטרגדיה הארמנית מוססו את הבטחותיהם והותירו את הארמנים בכאבם. העם הארמני לא קיבל עצמאות, הפליטים לא שבו לביתם וכמובן לא קיבלו את הפיצויים שהובטחו.

בשנת 1922 הוקמה רפובליקה קטנה כחלק מברית המועצות, כשבירתה היא העיר ההיסטורית יירבאן.

פליטים ארמנים במחנה פליטים בסוריה

צילום באדיבות הוועד הלאומי הארמני של אמריקה (ANCA)

קבוצה של 1,500 ילדים ארמנים במחנה פליטים באלכסנדרופוליס, יוון, 1921-22

צילום באדיבות המוזיאון להנצחת השואה, ארצות הברית (USHMM)

ארמנים בישראל

כתובים ומסמכים מעידים כי כבר במאה הרביעית חיה קהילה ארמנית בירושלים, מאז קיים רצף יישובי כאשר הרובע הארמני מהווה את המרכז של הקהילה בעוד בו בזמן חיו משפחות גם ביפו, חיפה, עכו וצפת וכן בכמה כפרים בגליל. רצח העם הארמני ברחבי טורקיה הביא בעקבותיו קבוצות פליטים שהצטרפו לקהילות הקיימות.

כחלק מגל פליטים זה הגיעה לארץ ישראל קבוצה של מס' משפחות חקלאיות מכפר שבקרבת העיר אדנה. משפחות אלה שרצו להמשיך את עיסוקם בחקלאות ולחיות בשכנות חכרו אדמות בסדר גודל של 800 דונם - זאת במישור חוף הכרמל בקרבת עתלית. לבד מהסכם עם בעל הקרקע אנטון חמודה לא נעשה דבר לרישום או לקבלת היתר להקמת ישוב, ששמו שייח' בראק.

משנת 1948 נאלץ חמודה לחיות בלבנון והחוכרים נשארו במקום ללא הכרה וכמובן סבלו מאי קבלת שירותים בסיסיים. נסיונות ההנהגה הארמנית לקבל הכרה בישוב ממוסדות המדינה נדחו, האדמות הופקעו והכפר הקטן הלך וגווע. צעירים שבו לטורקיה, אחרים עברו להתגורר בחיפה והנותרים גרו בבתים הדלים והועסקו בישובי הסביבה.

שייח' בראק, יוני 1975 צלם:בוריס כרמי. באדיבות הספרייה הלאומית

המקום שרד עד ראשית שנות השמונים. אחרוני התושבים הגיעו להסדר כספי עם מנהל מקרקעי ישראל ופינו את המקום. בהמשך נהרסו הבתים, למעט בית הקברות שנשמר.

השנים שבין מלחמות העולם היו שנות הגירה של ארמנים מארצם לפלשתינה -א"י, אז גם נוצרה ההכרות בין העמים. בתקופת המנדט חיו בא"י כעשרת אלפים מבני העדה. עם הקמת המדינה נותרו בתחום ישראל רק כאלף איש, כאשר רובם של אנשי הקהילה נותר וחי תחת שלטון ירדן.

כפי שציינו, כיום במדינת ישראל חיים כ-7500 איש במספר ישובים. רצח העם הארמני חלחל במשך השנים בתודעת הציבור ברחבי העולם ובמדינות רבות מצוינים ימי הזכרון לרגלי אנדרטאות ובאתרי זכרון, זאת למרות המאמצים הבלתי פוסקים של ממשלות טורקיה לדורותיהן למחוק כל סימן לפשע שבוצע.

העם היהודי שעבר שואה איומה יותר בכל המובנים הולך ונחשף עם השנים לאסון הארמני ומביע את הזדהותו. ממשלת ישראל מלחץ טורקי ומסיבות מדניות נמנעת בעקביות מהבעת הזדהות עם העם הארמני והבעת סלידה מההתנהגות הטורקית.

העיר פתח תקווה כאמור הינה פורצת דרך והיא המקום הראשון בתחום מדינת ישראל שהעירייה הנבחרת מעמידה שטח לאתר הנצחה ואף מסייעת בהקמתו.

ע"פ המסופר, לפני כעשרים שנה השתקעו בעיר כמה משפחות ארמניות ,הקימו במקום את ביתם ועם השנים התקבצו לקהילה מקושרת ופעילה.

בשנת 2015 הקימו בני הקהילה צוות שייקדם הקמת אתר הנצחה לנרצחים מבני עמם מתוך חשיבה כי האזכרה בשנת המאה תהיה מולו. בחודש נובמבר 2017 הוגשה בקשה לעיריית פתח תקווה וזו אושרה ע"י ההנהלה בדצמבר 2019. בנוסף להיותו של האישור מכתב הכרה הוא כלל בתוכו גם הקצאת מקום. המקום שהועמד לטובת הבניה הוא פארק עין גנים, בצמוד לכביש 40.

במקביל לקבלת האישורים הפורמליים, עסק הצוות בגיוס כספים, אגום משאבים ואיתור בעלי מקצוע מיומנים.

האדריכל שנבחר לעיצוב האתר הוא רוברט אוהניאן. האדריכל האמן ליווה את תהליך ההקמה החל מחציבת הסלע, הסיתות, ההתאמה והעברת החלקים בשיט לישראל ועד להצבה בפ"ת באפריל 2020.

אתר זכרון צנוע נוסף המשלים את "הפינה הארמנית" בגן הוא השביל והשלט הנושא את שמו של הזמר הידוע שארל אזנבור. אמן מוכר ונערץ בעולם שבכל הזדמנות נשא את שם העם הארמני אליו משתייכת משפחתו.

השלט הצנוע באתר מזכיר כי משפחתו של אזנבור, שעברה את ימי השואה בצרפת, פעלה רבות להצלת יהודים מהרוצחים הנאצים, תוך שהיא מסכנת את חיי בניה. משפחה מופלאה זו הצניעה את פועלה והסבירה כי בני עם שחוו השמדה רואים בהצלת האחר דבר מובן מאליו.

יפה עשתה עיריית פתח תקווה שהנציחה את המשפחה במקום.

אתר ההנצחה בפתח תקווה. צילום: אתר "מכל מקום"

שלט לזכרו של שארל אזנבור ומשפחתו. צילום: אתר "מכל מקום"