דרך הנקמה מגן הוואי לפרדס אבו-לאבן

"הרצח בגן הוואי" נשמע או נקרא כשם של ספר או סרט בלשי ממקום אקזוטי אי שם בלב האוקיינוס השקט, אולם המציאות כרגיל קצת שונה וסיפור המעשה פרובינציאלי מקומי. "גן הוואי" עליו נספר בהמשך היה בית קפה פופולארי בצפון המרוחק של תל אביב בשלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ.

מלחמת העולם השנייה בעיצומה, תושבי תל אביב ואנשי צבא ומשטרה בריטים מחפשים לעצמם מקומות בילוי סולידיים מרוחקים ממרכז העיר הסואן. נחל הירקון באותם הימים מרוחק דיו להפוך למתחם בילוי ובידור.

בשלב הראשון הוקמו לאורך גדתו הצפונית כמה "זולות" צנועות שקיבלו את אורחיהם בקפה מהביל ותקרובת קלה.

עם הגעת הידיעות המעודדות על הצלחת הכוחות הבריטים מול הצבא הגרמני נאצי במדבר המערבי, קרבות שבהן חיל המשלוח האוסטרלי והניו זילנדי בפיקוד בריטי הביס את הצבא גרמני נאצי, מצב הרוח בארץ במגמת עלייה. רוח זו לא פסחה על ה"זולות" שהפכו עצמן לבתי קפה עם שמות פטריוטים כמו טוברוק ואל-עלמיין.

עם הגידול במספר המבלים במקומות שרובם היו בבעלות ערבית, החלו יזמים יהודים לגלות עניין ואף להכנס לשותפויות או לפתוח מקומות נוספים.

השנה היא 1944, אפרים ברוך הוא הצעיר התל אביבי שעמד מאחורי הרעיון לפתוח במקום בתחילה קיוסק לשתייה והתרעננות של השטים בירקון ובהמשך להפכו לבית קפה ומסעדה. בעל הקרקע שהיה לשותפו איברהים באידס עקר לצורך העניין חלקת פרדס על גדות הנחל ובמקום נפתח בשלב ראשון קיוסק ובית קפה תחת השם אל-עלמיין. המקום זוכה להצלחה רבה ורבים החלו לפקוד אותו. לא ברור מאיזו סיבה אפרים ברוך נפרד מהשותפות אחרי כשמונה חדשים, אך את מקומו תופסים ארבעה חברים משוחררי הצבא הבריטי ואז גם השם משתנה ל"גן הוואי".

אפרים ברוך (משמאל) ואיברהים באידס, ברקע במת ההופעות ב"גן הוואי", 1944 (צילום מתוך ספרו של אמנון יצחקי "קיצור תולדות תל אביב")

באותה תקופה, שנות הארבעים של המאה העשרים, העיר תל אביב הגיעה עד לגדה הצפונית של הירקון ושם עצרו הרחובות והבתים (הפריצה צפונה היתה רק לאחר הקמת המדינה). כמובן שדרך חיפה היתה סלולה בחלקה וגשר הירקון במקום טרם נבנה.

ההגעה ל"גן הוואי" הצריכה שייט חוצה ירקון או שיוט במעלה הנחל במסלול "שבע טחנות". כאמור רבים נהרו לבלות במקום, בית הקפה הפך למרכז תרבות של אותם ימים והיו כאן חיים בדו-קיום יהודי ערבי, ראשית בשותפות בבעלות ובהמשך ההופעות על הבמה היו של אמנים ולהקות משני העמים. גם באירוח, בבישול ובתחזוקה עבדו יהודים וערבים בצוותא. היה כאן מצב שכולם היו מרוצים ובעיקר שמחה הקופה.

טרם שנמשיך באירוע הרצח ב"גן הוואי" תזכורת קצרה על שתי קהילות ערביות שחיו באזור.

שייח מוניס – כפר ששכן מצפון לירקון וראשוני התושבים הגיעו למקום במהלך המאה השמונה עשר. שם המקום הוא כשמו של קדוש מוסלמי בשם מוניס. במהלך שנות ההתיישבות והפיתוח של העיר שמרו אנשי הכפר על קשר חם עם תושבי תל אביב ועם יתר הישובים בשרון שקמו באותן שנים.

ערב מלחמת העצמאות היתה הסכמה בין מנהיגות הכפר למפקדת "ההגנה" כי התושבים במקום ימנעו מכל פעילות עוינת כנגד הישובים היהודים וכן ימנעו כניסת כוחות זרים לתחומם, הסכם שאנשי הכפר לא עמדו בו. לאחר מס' פעולות חבלה, מחשש לתגובה קשה של כוחות "ההגנה", נטשו התושבים את בתיהם במחצית השנייה של חודש מרס 1948.

שבט "אבו כישכ" – שבט בדואי גדול שהגיע לאזור במחצית המאה השמונה עשר מחצי האי סיני והתפרס מצפון לירקון. בסביבתו הוקמו בהמשך הישובים פתח תקווה, כפר סבא, רמת השרון והרצליה. היחסים בין הישובים העבריים לשבט ידעו במשך השנים עליות ובעיקר ירידות. אנשי השבט לקחו חלק בפעילות של גנבות, שוד ורצח. מהשבט יצאו כנופיות שביצעו פעולות פשע כשותפות או ביוזמה עצמית. ערב הקמת המדינה פגיעתם בישובים הלכה והחריפה. בחששם מפעולת גמול מכאיבה של כוחות "ההגנה" עזבו אנשי השבט את האזור בחודש מרס 1948.

לאחר הכרת השכנים, נשוב לזירה המרכזית. קפה "גן הוואי" התנהל כאמור לשביעות רצון כולם. כזכור, מעבר להיותו מקום בילוי גם הציג מערכת תרבותית משפחתית משותפת יהודית ערבית.

מסתבר כי מצב דברים זה היה מאוד שברירי, הנרטיב המקובל מתאר את תחילת הפרשה בחודש יולי 1947 כאשר בן שבט אבו כישכ מבקש מאיברהים אל בידאס משייח מוניס (שותף בבית הקפה) את ידה של ביתו וסורב. ידוע על פי המסורת המקומית כי כפרי ערבי יימנע מקשר נישואין עם בדואי.

המחזר המסורב מחליט כי יש להעניש את האב המתנשא, הוא פונה לבן שבטו סיף א-דין אבו כישכ, מנהיג כנופיית שודדים ורוצחים, ומבקש ממנו לבצע פעולת הענשה שתתאפיין בשוד הקופה של "גן הוואי", בחיסול איברהים באידס ורצח אורחים יהודים.

אפרים ברוך (משמאל) בבר בית הקפה "גן הוואי" (צילום באדיבות אתר VTLV)

התקיפה נועדה ליום מסוים בסוף חודש אוגוסט. מקור מודעיני אמין העביר מידע לשירות הידיעות של "ההגנה" (ש"י) על המזימה ומפקדת "ההגנה" בתל אביב הציבה במקום שמירה וכן מארבים בדרכי הגישה. כוח השמירה היה במקום כשבועיים וכשלא היתה התנפלות פינה את המקום ביום רביעי 6.8.1947, זאת על דעת הבעלים ומפקדת "ההגנה" בתל אביב.

כפי הנראה לכנופיית "אבו- כישכ" נודע כי כוח "ההגנה" עזב את האזור ולכן אפשר לבצע את השוד. בליל שבת 8.8.47 סופו של אותו שבוע בשעה 10.30 בערב, כאשר בית הקפה הומה אורחים, פרצו אנשי הכנופייה לרחבת הריקודים ופתחו באש מרוכזת על הנמצאים במקום, נשים, גברים, אמנים, בעלי המקום וצוות העובדים.

חלקם של האנשים הצליחו לפרוץ החוצה ולהינצל, אלה שלא נמלטו נשדדו ואח"כ נורו למוות. הרוצחים לקחו איתם את קופת המקום והסתלקו כאשר הם משאירים אחריהם פצועים רבים וארבעה הרוגים, בהם השחקן מאיר תאומי שאמור היה להופיע במקום בהמשך הערב.

מי מהאורחים והעובדים שהצליחו להינצל מהטבח והסתתרו בשדה הסמוך בינות לשיחים, החלו לחזור לאולם ולסייע לפצועים ששכבו בכל חלקי בית הקפה. תוך זמן קצר תושבים מהאזור החלו להגיע ונרתמו למתן עזרה. משטרת ת"א הגיעה לזירה רק אחרי שלושת רבעי שעה, באותו זמן הגיעו אמבולנסים שפינו פצועים לבי"ח הדסה ברח' בלפור.

תיעוד של היומנאי בתחנת משטרת תל אביב בשעה 23:40 בה כתב את שאירע (באדיבות ארכיון המדינה)

המשטרה הכריזה על עוצר בכפרי הסביבה. להערכתה בהתקפה השתתפו כשלושים איש, אך בשלב זה לא הצליחה לעצור ולו חשוד אחד. מאחר ועקבות הרוצחים הגיעו במעלה הירקון עד למתחם "שבע טחנות" הועברה החקירה למשטרת רמת גן והצוות שמונה לטפל בנושא פרסם לאחר פרק זמן את ההצהרה הבאה: "לא ברור אם המתקיפים היו ערבים או יהודים תימנים". למרות הודעה זו נעצרו ע"י המשטרה הבריטית כמה חשודים שלא הצליחו לבסס ראיות כנגדם ולכן שוחררו בהמשך. לעומת זאת, שירות הידיעות של "ההגנה" גילה מי היו חברי הכנופייה ומי מהם ביצע בפועל את הרצח.

הפיגוע הרצחני על גדות הירקון הביא בעקבותיו למתח רווי אדי התפוצצות בין הישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית בכל חלקי הארץ. הנהגת היישוב חרקה שניים על המקרה, מאחר ומקורות המודיעין שלה הביאו כאמור מידע כי ההתנפלות היתה מטעמי נקמה ושוד ולא על רקע לאומני. להנהגה היהודית היה עניין להרגיע את השטח מהסיבה שבאותם ימים פעלה בארץ ועדת אונסקו"פ מטעם האומות המאוחדות, ועדה שהמלצותיה יובאו בפני עצרת האו"ם והתקווה שתהיה בהן המלצה לתכנית חלוקה, ואכן כך היה, ב-29 בנובמבר אותה שנה התקבלה הצעת הועדה.

מודעת האבל העירונית שפורסמה לאחר האירוע (באדיבות אתר תל.אביב.פדיה)

למרות ניסיונות ההרגעה של מנהיגים יהודים וערבים, מסיתים משני העמים הצליחו להצית התנגשויות שבמהלכן נהרגו חמישה יהודים ובמהלך מנוסה של מספר ערבים מיפו שתקפו את תל אביב הוטל לעברם רימון שהתפוצץ וגרם לנפגעים רבים.

כאמור לפיקוד העליון של "ההגנה" היה מידע על זהות הפורעים ב"גן הוואי" והוחלט לגמול לטרוריסטים על פשעם. מאחר שהמטרות היו פזורות, המשימה חולקה לשלוש פעולות נפרדות. הראשונה היתה כנגד בן השבט הבדואי ערב אל-עמראת שאוהליו היו בקרבת גבעת שמואל. הנ"ל היה מודיע של הכנופייה וקודם לכן היה מעורב ברצח יהודים במושבה מגדיאל. באחד מימי סוף חודש יולי 1947 הגיעו המחסלים לביתו ובתואנה הזמינו אותו להצטרף אליהם. במהלך הנסיעה הבין הרוצח כי הוא במלכודת ותוך ניסיונו להימלט נהרג מירי החוטפים, אנשי "ההגנה".

המחוסל השני היה גם הוא בדואי בשם אג'ילן, מודיע של הכנופייה. מביתו יצאו המרצחים לעבר בית הקפה לביצוע זממם. איתו נסגר החשבון ביום 15 לאוגוסט עת הגיע צוות התגובה של "ההגנה" לביתו והוציא לפועל את הפקודה.

פעולת התגמול השלישית היתה המורכבת והקטלנית ביותר וגררה בעקבותיה תגובה ציבורית שבאה לביטוי בהמשך לתחקיר של המשטרה הבריטית וכן לבדיקה של מפקדת "ההגנה".

ליל ה-15.8.47 היה ליל נקמה. לאחר עבודת מודיעין מדוקדקת שכללה גם צילומי אוויר יצא כוח של "ההגנה" מרמת גן אל היעד שהוא פרדס אבו לאבן, שמיקומו היה בקרבת כביש ת"א-פ"ת, צפונה לצומת גהה של היום. הבעלים של הפרדס היה נכבד יפואי בשם אבו-לאבן, ששמו ניתן לסביבה כולה. במרכז הפרדס עמד בית דו קומתי שאליו ניווטה המחלקה את דרכה.

בבניין התגורר שומר הפרדס ובני משפחתו, בצמוד לבית היתה באר והמתחם כולו היה קרוב מאוד לכביש לפתח תקווה, נתון שנלקח בחשבון בביצוע המשימה. בנוסף לנתונים אלה היה מידע כי הפרדס, הבית והסביבה כולה שימשו שדה אימונים לכנופיות ערביות.

באותו ערב במהלך חודש הרמדאן שהו בבניין כעשרים איש שכללו בני המשפחה שסעדו את ארוחת החג ואורחיהם אנשי כנופייה שהתחזו לפועלי פרדס.

כוח הפשיטה התפצל לשתי חוליות, האחת כיתרה את המקום למנוע אפשרות בריחה או הגעת סיוע מבחוץ. הצוות השני כלל לוחמים, חבלנים וכרוז דובר ערבית שעם הקפת הבית קרא לשוהים בו לצאת ולהסגיר עצמם.

מפקד הכוח העיד לאחר מכן בתחקיר כי מאחר ולא היתה תגובה מהבית החבלנים הניחו את המטענים ופוצצו את הבניין. שני אנשים שניסו להימלט נורו ונהרגו בידי החולייה המכתרת. מאוחר יותר הוברר כי סה"כ נהרגו בפיצוץ שישה עשר ערבים בהם שבעה בני משפחת השומר, בהם נשים וילדים.

בניין המגורים בפרדס לאחר הפיצוץ (צילום: המכון ללימודים פלסטיניים)

חקירת המשטרה הבריטית אישרה את ממצאי מפקדת "ההגנה" על אופן הפעולה, מס' משתתפים והריגת בני המשפחה שגרה במקום. "ההגנה" ניסתה להסביר את הרג המשפחה בכך שהם הסתתרו בבית הבאר הצמוד שהכוח התוקף לא ידע על קיומו.

ההד הציבורי שהפעולה בפרדס אבו-לאבן עורר נחלק מטבע הדברים לשתי האוכלוסיות, ההנהגה הערבית הסבירה ופרסמה כי התנהלות זו של כוח יהודי זה מה שמצפה לערבים בעתיד ויש להקדים תרופה למכה ע"י תקיפת ישובים יהודים ע"י כוחות ערביים ביתר שאת.

החברה היהודית קיבלה את האירוע בהבנה וראתה בו תגמול על הרצח ב"גן הוואי" והרג המשפחה ככורך בל יגונה. יחד עם זאת, נשמעו בציבור היהודי קריאות רמות וצלולות לשמירה על "טוהר הנשק".

ההנהגה היהודית האזרחית בראשות בן גוריון ידעה והבינה היטב כי ההתנגשות הכוללת עם העם הערבי קרבה והולכת (המלחמה פרצה לאחר שלושה וחצי חודשים) וכי כלקח מפעולות קודמות יש לקצר את הקשר למפקדה המבצעית ולגלות מעורבות ושליטה בתכנון ובביצוע פעולות, זאת ע"מ למנוע הידרדרות למצב של אובדן שליטה.

לסיום אציין כי ההנהגה המדינית מצאה דרך להעביר בהמשך פיצוי כספי על הרג המשפחה.

* לכתיבת רשימה זו נעזרתי באתר "מצבות מדברות" ומחקר של דר' אורי מילשטיין.