"אחים יקרים''

בפרקים הקודמים עסקנו בשתי קבוצות מחתרות שלכל אחת מהן היה את האפיון הייחודי, הראשונה עסקה במאבק נגד שלטון זר, זאת בתקופת טרום המדינה, ראשון העות'מני ואח"כ הבריטי. קבוצות המחתרת ברשימה השנייה נלחמו במוסדות המדינה הצעירה, כשמטרתן היתה להסיטה לפסים שיובילו אותה למקום נכון לתפיסתם.

מחתרת יהודית בשטחים: החזון והמעשה

הרשימה שאנו עומדים בפתחה מייצגת סוג אחר, תוקפני יותר, אכזרי וחסר מודעות לתוצאות ביום שלמחרת. השם שנבחר לרשימה הוא שם ספרו של חגי סגל, בעבר חבר המחתרת היהודית, כיום עורך עיתון "מקור ראשון".

עו"ד תומר סגלוביץ, בתוקף תפקידו כפרקליט ביחידת הניהול של הפרקליטות, מפרסם בחודש אפריל 2019 מאמר מקיף תחת הכותרת "1986- המחתרת היהודית". לכתיבת השורות הבאות נעזרתי בעבודתו של עו"ד סגלוביץ.

בחודש דצמבר 1990, עת שחרורם מהכלא של אחרוני המורשעים מבין אנשי הקבוצה, באה לסיומה לכאורה פרשת המחתרת היהודית, שהחלה כעשר שנים קודם לכן. ריכוז החומר הכתוב, המוקלט והמצולם חוזר ומוכיח כי אנו אזרחי מדינת ישראל היינו עדים תמימים שלא הבינו לאיזה קטסטרופה רצחנית ואנטי מוסרית היו מובילים אותנו "הבחורים הטובים" שאמונתם היוקדת לתורתם ואהבתם לארץ ישראל גרמה להם לעוות מוסרי, והובילה אותם לתכנן פעולות הרסניות ורצחניות שרק אודות לעבודה מופלאה של שרותי הביטחון של המדינה, הדבר נעצר בתחילת הדרך, וגם זאת לאחר רצח של מס' אנשים ועוד כמה שהפכו לנכים. כשההרוגים והנרצחים היו פלשתינאים, למעט חבלן, איש מג"ב, שהתעוור כאשר עסק בנטרול מטען שנועד לפגוע באיש ציבור ערבי.

הפעילות הארגונית החשאית של הקבוצה החלה חודשים טרם היציאה לפעילות בשטח. מדובר בגיוס אנשים, חלוקה לאזורי פעילות, קביעת מפקדי אזורים, איסוף נשק, תחמושת, חומרי נפץ, איתור מחסנים וסליקים. כשרוב המטלות האלה בוצעו, מגיע הפרק המבצעי ואיתו יוצאים לדרך.

כ"טריגר" משמש האירוע הבא. ערב שבת, ה- 2.5.1980, חבורה של מתפללים יהודים צועדת ממערת המכפלה לעבר "בית הדסה" בחברון. בהגיעם ליעדם פותחים לעברם מחבלים שארבו במקום באש תופת. כתוצאה מהירי הקטלני נהרגו שישה אזרחים ועוד כעשרים איש נפצעו ברמות שונות. כמענה לתגובות הזעם של אזרחי המדינה מקבלת ממשלת ישראל החלטה על שיפוץ "בית הדסה" כחלק מעידוד ההתיישבות בעיר האבות.

אנשי הקבוצה המוכרת 'כ"המחתרת היהודית" הצהירו מאוחר יותר כי הרצח ב"בית הדסה" היה אות הזינוק לפעולותיהם בהמשך. ואכן כך, חודש לאחר הרצח בחברון, ביום ה- 2.6.80, ניתנה "תגובה ציונית הולמת".

באותו בוקר מכוניתו של בסאם שכעה, ראש עיריית שכם, מתפוצצת עם התנעתה. הוא נפגע קשות וכתוצאה מכך נכרתו שתי רגליו. באותו יום גם מכוניתו של כרים חלף, ראש עיריית רמאללה, מתפוצצת גם היא כאשר חלף בתוכה, במקרה הזה הוא איבד רק רגל אחת.

הפיצוץ השלישי נועד לרכבו של ראש עיריית אל-בירה איברהים טוויל. עיכוב ביציאת האיש מביתו מאפשרת לכוח מג"ב להגיע למקום. החבלן סלימאן חרבאווי ניגש לבדוק אם המכונית מולכדה ואז פיצוץ עז פוצע אותו קשה ומותיר אותו עיוור להמשך חייו. שלושת האישים סומנו כמטרה עקב היותם מובילים בוועדה לאומית פלשתינית שתמכה בפעילות כנגד השלטון הישראלי בשטחים, ובתור שכאלה יש לחסלם.

ראש הממשלה מנחם בגין והשר יוסף בורג ליד מיטתו של החבלן סלימאן חרבאווי בבית החולים

הפעולה הבאה של הקבוצה היתה התקיפה של מתחם המכללה האיסלמית בחברון, שהתרחשה ביום ה-26.7.1983. שני גברים רעולים יצאו מרכב ותקפו בירי ובהשלכת רימונים סטודנטים ששהו באזור המכללה. בהתקפה נרצחו שלושה סטודנטים ועוד שלושים ושלושה נפצעו ברמות שונות. התוקפים שבו לרכב ההסעה והסתלקו מהמקום. בעקבות הפיגוע השטחים געשו, והדבר בא לביטוי בהפגנות, יידויי אבנים ושביתות כלליות. רק כאשר נחשפה "המחתרת היהודית", בחודש אפריל 1984, פרסם שרות הביטחון הכללי כי מבצעי הרצח במכללה היו תחת עינו הפקוחה לאחר המעשה והמעקב אחריהם הוביל ללכידת המחתרת כולה. הש"ב המשיך בפעולות המעקב אחר החשודים בחברות ברשת החבלה ואסף נתונים רבים אודותיהם.

"ידיעת הזהב" שציפו לה הגיעה עם מסר כי אור ליום ה-27.4.1984 יחוברו מטעני חבלה לחמישה אוטובוסים פלסטינים בחניון במזרח ירושלים, שיתפוצצו בשעות אחה"צ בהיותם מלאים ודחוסים בנוסעים. אנשי המחתרת עסקו בהרכבת המטענים ותוך עבודתם נתפסו בידי כוחות הביטחון. בהמשך לכך נעצרו כל החשודים בהשתייכות למחתרת, סה"כ עשרים ותשעה חברים.

במהלך החקירה נחשף ופורסם כי פעולת ה"שיא" שזממו אנשי המחתרת היה פיצוץ מסגדי הר הבית, שע"פ התוכנית יביא לפינוי השטח וניתן יהיה לבנות בו את בית המקדש השלישי. קטסטרופה זו, אם היתה יוצאת אל הפועל, היתה מובילה לכך שהמזרח התיכון ואולי העולם כולו היה אפוף אש ועשן. מה שעיכב את הביצוע היה חוסר הסכמה של חלק מהחברים וחוסר גיבוי רבני.

אחרי כמה עשרות שנים, כשקוראים ידיעות ופרוטוקולים וצופים בסרטים ובצילומי סטילס, העור מצטמרר והשיער סומר לנוכח טירוף האנשים, ומנגד מתבססת ההבנה עד כמה על מדינת ישראל ואזרחיה להודות לכוחות הביטחון.

הציבור הישראלי ברובו היה מזועזע והמום על מה שקרה ועל מה שעלול היה לקרות ונמנע. במקביל, חלקו הקטן יותר והקולני, שכבר אז בלט בגישתו הלאומנית והמשיחית, פתח במסע ציבורי לבניית דימוי הומני ציוני ל"מחתרת היהודית".

עצומה על בקשת חנינה לגלעד פלאי וליתר פעילי "המחתרת היהודית"‏, 1986

צילום באדיבות ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ראש הממשלה יצחק שמיר, שרים, ח"כים, רבנים ואנשי ציבור - כל אלה יצאו בגלוי ופעלו במלוא המרץ והיכולת להטבת תנאי העצורים, ובהמשך אף דחפו להפיכת המשפט לפוליטי. כאשר הורשעו הנאשמים, אשר קיבלו תנאי כליאה נוחים ומפנקים, החלו להגיע לנשיא המדינה בקשות חנינה שכולן נענו בחיוב ואנשים חזרו מהר מאוד לביתם. דוגמא למידת הרחמים המופלגת היא שחרורם של הרוצחים שנדונו למאסר עולם בתום שבע שנים.

"העולם הזה", 30 במאי 1984

על מה שהתרחש סביב המשפט נכתב והתפרסם בתחקירים רבים, כוונות ומעשים חסרי מוסר ואחריות נודעו לציבור לאחר המשפט. כל אלה יחד לא עצרו את שיבתם של המורשעים לחברה בה הם צמחו, שקלטה אותם באהבה ואף קידמה אותם לעמדות בכירות בממסד.

שותפות ערבית-יהודית במחתרת חיפאית

השם אודי אדיב מעורר אצל רבים מהישראלים זעזוע עמוק ובהמשך תהייה האם זה אכן קרה, או האם מדובר בסיוט חולף. למרבה הצער, זה קרה. השבר העמוק שהמעשה הותיר בחברה הישראלית מתקיים עדיין ויש כאלה שדואגים להישרדותו. אין כל הבנה או שביב אמפטיה לאדיב. קיימת השאלה- כיצד זה קרה? קיבוץ גן-שמואל, קהילה מפוארת של תנועת השומר הצעיר, הוציאה מתוכה בן שחרג מאמונה ואורח החיים החלוצי-ציוני ופעל כנגד מדינתו. כאמור, הבית הקיבוצי גן-שמואל שגידל, חינך ותרם לחברה הישראלית בנות ובנים לתפארת מוצא עצמו מוחרם ומנודה בחברה הישראלית על חטא של אחד מבניו.

תיאור אישי מרגש מתאר השר וחה"כ לשעבר רן כהן, שכיהן כמזכיר הקיבוץ באותם ימים, ומספר זאת בספרו המומלץ '"סעיד".

סיפור המחתרת "היהודית ערבית" הובא לידיעת הציבור ביום ה-8.121972. כמובן הפעילות המחתרתית החלה קודם לכן, דאוד תורכי, ערבי נוצרי תושב חיפה, מוכר היה בציבור כמחזיק בדעות קיצוניות כנגד מוסדות המדינה והביע תמיכה בפעילות פוגענית. כבר בשנת 1968הגיע מידע לשב"כ כי הנ"ל מקיים קשר עם ארגון סורי ונפגש עם אנשיו בקפריסין. שנתיים מאוחר יותר, מקים תורכי תא חשאי הקשור לפת"ח ומקיים גם קשר עם המודיעין המצרי. תוך המעקב אחר קבוצת תורכי התגלתה קבוצה נוספת במגזר הערבי שפעלה במקביל וקיימה קשר עם גורמי מודיעין סורים.

ברישומי השב"כ מופיעים פרטים מדאיגים על היקף ההתארגנות, נמנו 10 ראשי חוליות, 27 פעילים, 117 אנשים הקשורים ופעילים בארגון. תוך מהלך החקירה הופתעו אנשי שב"כ למצוא חברים יהודים שותפים פעילים ברשת, השמות הבולטים אודי אדיב ודן ורד.

אדיב, באותה תקופה סטודנט באוניברסיטת חיפה, בעברו חבר בקבוצת "מצפן", כשלדעת החוקרים במסגרת חברותו בקבוצה הוא מארגן קבוצת צעירים יהודים המהווים חוליה בתוך הרשת של דאוד תורכי. אדיב, מתוקף תפקידו ברשת, יצא פעמיים לסוריה, שם אומן בחבלה וירי ומסר מידע על מפעלים חיוניים במדינת ישראל.

בחודש מרס 1973 ניתן פסק הדין במשפט אנשי "המחתרת היהודית ערבית". תורכי ואדיב נשפטו ל-17 שנות מאסר, חברים אחרים, יהודים וערבים, נדונו לתקופות מאסר שנעו בין 15 שנים ל-4. סה"כ הועמדו לדין 40 איש. הקבוצה היהודית היתה חולייה קטנה בתוך רשת ענפה המושתת על ערבים ישראלים, אך למרות זאת הרשת הוכרה בתקשורת ובציבור כ"רשת הריגול והחבלה היהודית-ערבית".

ראיון של עמוס כרמלי עם אודי אדיב, 1995 (באדיבות כאן 11)

"בת העין" גם היא במחתרות

ההתארגנויות המחתרתיות לא מיצו עצמן במהלך המאה ה-20 . האמונה והקנאות שהולכות צמוד עם יצר האדם מתקיימות תמיד ורק זקוקות לרמז משיחי והן יוצאות לפעולה.

בת-עין היא ישוב קהילתי בתחום גוש עציון, במקום מתגוררות כיום 300 משפחות המכילות בתוכן קבוצות של חוזרים בתשובה, חסידי ברסלב וציבור דתי לאומי.

במה זכה ישוב זה, התנחלות רגילה כששכנותיה, להופיע בכרוניקה כבית לקבוצת חבלה מחתרתית?

ה"כבוד" הזה ניתן לישוב כולו על שום ששלושה מתוך ארבעה מורשעים בניסיון לביצוע טרור הינם תושבי המקום.

תהליך ממושך מסתיים בחודש אפריל 2002, לאחר מעקב צמוד עוצר השב"כ שני טרוריסטים יהודים, תוך שהם מניחים מטעני חבלה מוסתרים בעגלה, בסמוך לבית הספר לבנות מוסלמיות ב א טור, במזרח ירושלים.

המעצר מנע אסון כבד, שבדומה למקרים אחרים היה עלול לגרור את האזור כולו לתופת מתמשכת.

בשנת 2003 בית המשפט גוזר על שלושה מאנשי הרשת 15 שנות מאסר, בעוד שהחבר הרביעי נדון ל-8 שנים.

במסגרת החקירה נעצרו חברים ואוהדים נוספים של הרשת, חלקם ריצה תקופת מאסר קצרה ויתרם שוחרר. מה שנלמד כאן, כמו במקרים דומים, שתמיד מתקיימת סביבה אוהדת המספקת פעילים לעת הצורך.

מאז חשיפת הקבוצה המחתרתית האחרונה חלפו כעשרים שנה, לא ידוע לי על מחתרות שהתארגנו לפעילויות כנגד מוסדות השלטון או אוכלוסייה זו או אחרת. יחד עם זאת, תושבי מדינת ישראל חווים כל העת פיגועים אלימים ורצחניים שבבסיסם עומדת שנאה לאומנית, דברים נאמרים ונעשים בראש חוצות.

אחת מההבטחות ששכנעה בוחרים היא מיגור האלימות והשלטת סדר, לפי תוצאות הבחירות הבוחרים האמינו ועכשיו כולם מצפים ומקווים.