יהדות השרירים
עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה, הכתובה או המועברת מדור לדור, ידע לפאר ולספר רבות על גדולי הרוח וההגות שיצאו מתוכו, על מלכים אמיצים וחכמים שמשלו בו ועל כוחה הרב של הממלכה כאשר היא מאוחדת ויושבת לבטח בארצה.
כל זאת הוא אתוס יהודי שתמיד נעים וחשוב לספר ולעסוק בו בעת משבר. יחד עם זאת, יודע העם להעלות דמויות מיתיות מן העבר הרחוק, בו היו בני תמותה, בני העם, שידעו לנצל את כוחם הפיזי הרב ולהביא ישע לאחיהם בעת צרה.
שתי הרשימות הקרובות תעסוקנה בגיבורים אלו מימי התנ"ך ועד לעת החדשה. הדבר הבולט בין הרשימות היא החלוקה. בעוד שהאחרונים בה ניצלו את יכולתם הפיזית בתחום הפשע והעבריינות, רובה של רשימת אנשי החיל פעלו למען אחיהם ובני עמם.
הראשון ע"פ סדר הזמנים הוא נמרוד. דמות לא ממש מוכרת ולא מקובלת על חלקים ביהדות. בספר בראשית מופיע נמרוד כ"נינו של נח גיבור צייד לפני ה'".
ע"פ מסורות שונות, כולל היהדות, נמרוד היה איש חזק, גיבור חיל ועיסוקו היה צייד חיות טרף הפוגעות בבני אדם. הוא עמד בראש ממלכה שהשתרעה מבבל ועד ארץ שנער.
פועלו והצלחתו הקנו לו מעמד של אל בקרב תושבי הסביבה. היחיד שכפר באלוהותו היה אבי האומה בעתיד – אברהם.
השליט נמרוד, בעל היכולות האדירות, לא היה מוכן לקבל את כפירתו של אברהם והשליך אותו לכבשן אש. הודות לחכמתו ולקדושתו נחלץ אברהם מהאש. בראותו זאת ביטל נמרוד את אלוהותו, הצטרף יחד עם אנשיו אל אברהם והפך למאמין בו ובדרכו.
אין ממצא כתוב אבל יש להניח שנמרוד, או משנתו, ליוו את אברהם בדרכו לארץ ישראל.
בהערת אגב הקשורה לתקופתנו אזכיר כי הפסל יצחק דנציגר ז"ל עיצב ב-1939 פסל מאבן חול נובית שהובאה מפטרה וקרא ליצירה "נמרוד". עם הצגת הפסל לראשונה הוא זכה לשבחים מהצופים בו ומאנשי המקצוע. יחד עם זאת, הפסל עורר פולמוס שקיים עד היום - מי הדמות המוצגת ביצירה ומה עומד מאחוריה.
הפסל "נמרוד" של הפסל יצחק דנציגר ז"ל
הגיבור הלאומי השני ברשימתנו הוא שמשון. דמות מוכרת עם כמה סוגיות מטרידות באופיו והתנהגותו. "שמשון הגיבור" הוא השם והמושג שניתן לשופט שמשון, זאת על פעילותו לטובת עמו. מעשיו שהתבססו על כוחו הפיזי הרב נעשו בקרב הפלשתים בבתיהם, בעריהם ובשדותיהם.
הילד שמשון, על פי ספר שופטים, גודל ע"י הוריו כנזיר אלוהים וככזה הוארך שערו ששימש לו בבגרותו מקור כוח ואנרגיה. רק גילוחו הביא לסופו המר.
לשמשון לא הייתה קהילה של מאמינים. כל פעילותו למען עמו החלה מעניין אישי שהפך לקונפליקט לאומי אל מול האויב הפלשתי. מאבקיו המוכרים החלו כפרק במערכת יחסים עם נשים פלשתיות, כל אחת בתורה ובזמנה.
האירוע הראשון התרחש בדרכו אל גברת. הוא שיסע כפיר אריות שהתנפל עליו ובנבלתו השתכן נחיל דבורים שייצר דבש. בזמן החתונה חד שמשון חידה לאורחים והבטיח פרס.
שמשון, בעל השיער הארוך (מימין), חד את חידתו במשתה החתונה. רמברנדט, 1638
האורחים לא הצליחו לפתור את החידה. הם הפעילו לחץ על הכלה ומשפחתה ואיימו לשרוף את ביתם.
לאחר תחינות ותחנונים מסר שמשון את הפתרון וכאשר הוא נודע לפלשתים הם דרשו את הפרס.
שמשון ירד אשקלונה, פגע בשלושים פלשתים, לקח את חליפותיהם, מסר אותם לזוכים וחזר לבית הוריו.
בסיפור זה יש פרק נוסף לפיו שמשון לכד 300 שועלים, לכל זוג הוא קשר לפיד בזנבותיהם ושלח אותם לשדות הפלשתים. סיפור ההצתה הסתבך. מחשש לנקמה הוסגר שמשון לפלשתים ע"י אנשי יהודה. סיומו של סבב זה הוא בכך שהגיבור השתחרר מכבליו ובפעולת גמול הרג בלחי חמור 1,000 פלשתים.
גם סיפור האישה השנייה זכה לתהילה. שמשון הגיע לבילוי בבית אישה זונה בעזה. הדבר נודע לרודפיו הפלשתים אשר צרו על הבית. שמשון, בחכמתו ובכוחו, התחמק מהבית, הגיע לשער העיר הנעול, עקר אותו ממקומו ולקח אותו במעלה ההר עד לפאתי העיר חברון.
דלילה הייתה האישה השלישית בחייו. בלחץ שכניה היא שכנעה את יקירה לספר לה על סוד כוחו. לאחר שלא עמד בהצקותיה וסיפר לה כי סוד כוחו בשערותיו, היא קצצה את המחלפות והסגירה את האיש לדורשי רעתו.
"שמשון ודלילה" מתיאס סטום, 1630
הסוף ידוע. לאחר שניקרו את עיניו הוא הובא אזוק והוצג בפני ההמונים באצטדיון העירוני. שמשון אסף את שארית כוחותיו ודחף את העמודים אליהם היה קשור. קריסת העמודים הביאה להרס כללי של המקום ולהריגת המוני הצופים. טרם לדחיפת העמודים שהביאו גם למותו הכריז שמשון הגיבור את הכרזתו המיתולוגית - "תמות נפשי עם פלשתים".
מכאן אנו מדלגים מספר דורות ומגיעים לגיבור אומה נוסף - בר-כוכבא.
שמו של האיש הוא שמעון בן כוסבה. הוא הנהיג את המרד היהודי השלישי כנגד הכיבוש הרומי של ארץ ישראל. אין מידע על מוצאו וקורותיו טרם קיבל על עצמו את הנהגת המרד. לא על גילו, משפחתו או עיר מוצאו. רק כאשר עמד בראש צבא המורדים ידוע על תפקודו כמנהיג, החלטותיו ופקודותיו לשטח.
אישיותו ומהלכיו שנויים במחלוקת. יש הרואים בו משיח ומנהיג ויש הטוענים כי היה הרפתקן שהוליך את עם ישראל למרד ללא כל סיכוי להצלחה והמיט עליו אסון נוראי.
מפאת דלות המידע אודות האיש פרחו סיפורים על כוחו הפיזי הרב. האגדות ידעו לספר כי כאשר נורו עליו אבני בליסטראות הוא תפס אותן במעופן, ידה אותן חזרה והרג כך כמה מאויביו. סופר כי מבחן קבלה לצבאו היה קטיעת אצבע של המתגייס. שלב נוסף במבחן הקבלה היה עקירת עץ ארז תוך דהרה על סוס.
"בר כוכבא". חנוך הנריק גליצנשטיין, 1905. מוצג כיום במשכן לאמנות עין חרוד
מכתובים מימי המרד ניתן להבין כי הנהגת הישוב באותה תקופה לא קיבלה את מנהיגותו ושללה את צעדיו. היא ראתה בו לוחם אלים שהצלחתו המקומית הביאה אותו להכרה כי הוא המשיח המציל.
היחיד שהאמין ותמך בו ובדרכו היה רבי עקיבא שסמכותו ומנהיגותו עלו על כל ה"חזלי"ם" בתקופתו.
אסון כשלון המרד הצטרף לטרגדיות נוספות שפקדו את העם היהודי לאורך הדורות. רק שמו של המנהיג נותר במורשת והוזכר בארועי ל"ג בעומר.
כאשר התנועה הציונית נעורה באירופה חזר בר -כוכבא למורשת. מנהיגי הדור הציגו אותו כמופת של מנהיג גיבור חייל, בעל יכולות פיזיות אדירות שהועמדו לרשות העם בימי צרה. נוספו לכך אגדות על מאבקיו בחיות טורפות ויכולות הקליעה שלו בחץ וקשת. גם כותבים ומשוררים תרמו את חלקם והנוער היהודי זכה לסיפורים ושירים שנתנו נופך לאומי לל"ג בעומר.
מגיבורי החיל שעמדו לשרות עמם בא"י נדלג על פני מאות בשנים ונזכיר שניים מהם בקצרה. המשותף להם הוא כי הם לא ממש פעלו אך די היה בסיפורים אודותיהם לנחם ולעודד יהודים באירופה בימי צרות ופרעות.
הראשון בהם הוא הגולם מפראג. ע"פ המסורת, הקהילה היהודית בעיר פראג ובסביבתה סבלה רבות במהלך המאה ה-16 מעלילות דם ומפרעות שפרצו בהמשכן. בחלק מאותן שנים כיהן בתפקיד רב העיר המהר"ל. ביכולות העל אנושיות שהרב ניחן בהן הייתה גם יכולת להפיח חיים בגוש חומר.
בשלב מסוים בו הסבל מהרדיפות היה בלתי נסבל, יצר הרב מגוש חומר שנמצא בעליית בית הכנסת, דמות אדם ענק ומגושם. הוא הפיח בו חיים, וחרט על מצחו את המילה העברית "אמת".
היצור שכונה "גולם" שוטט במהלך השבוע ברחובות שבהם חיו שונאי ישראל וסיכל פעולות אנטישמיות. לקראת שבת הוא היה חוזר לבית הרב, נוטרל במהלך השבת וחזר לפעילות בראשית השבוע.
"רבי ליווא והגולם". ניקולס אלס. מתוך: לוח שנה יהודי-צ'כי, פראג, 1914-1913 באדיבות בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר
באחד מימי השישי שכח הרב לנטרל את שליחו. הגולם קם על יוצרו ופתח במסע אלימות כנגד הגויים. במאמץ רב הצליח המהר"ל להביא אותו למשכנו בבית הכנסת ושם מחק ממצחו את האות "א", נשארו האותיות "מת" ובכך סיים את פעילותו של הגיבור הגולם.
מאחר ועם ישראל לא נגאל עדיין מצרותיו הוא המשיך לקוות ולייחל להגעתם של כוחות העל שיחלצו אותו מאימת שונאיו. הכמיהה לגבורה הופיעה הרבה במסורות, בסיפורי עם ובאגדות אורבניות. חלק מהעלילות שינו תקופה ומקום. יש כאלה שאנו פוגשים בעת החדשה בספרים, בסרטי קולנוע ובהצגות תיאטרון.
אחד הסיפורים שקיבל התייחסות ספרותית הוא פנדרי הגיבור, דמות של יהודי עצמאי בעל כוח רב, תעצומות נפש וכושר מנהיגות.
הסופר זלמן שניאור (1887-1959) מעלה את סיפורו של נח פנדרי בספר רחב עלילה הנושא שם זה. תיאטרון הבימה העלה בתל אביב, ב-1955 הצגה בעקבות הספר.
נח פנדרי, בן למשפחת סוחרי בשר וקצבים, פרש ממשלח היד המשפחתי והפך לעגלון. הצטרפות הצעיר העצמאי ו"החצוף" לא התקבלה בעין יפה ע"י עשירי העיירה, אשר ראו בו מנהיג עולה. גם בין חבריו התגלו תופעות קנאה בשל האהדה שהוא זכה לה וכמובן חיבת הנשים אליו.
מה שהקשה על מבקריו הוא שנח פנדרי פעל על פי צו מצפונו. כאשר פרצה דליקה בבית הגביר הוא השתתף בכיבוי וחילץ את בני המשפחה. בהמשך, כאשר קצין משטרה התעלל ביהודי נחלץ פנדרי והכה את הקצין, תגובה מתבקשת להשפלת יהודים. חלק מהקהילה הסתייג מתוך הפחד והחשש כי יבולע להם. בעקבות זאת נאסר פנדרי.
תקופת מה לאחר שחרורו נודע לו כי מתארגן פוגרום ביהודי העיירה. ניסיונותיו לארגן הגנה מקרב כלל הציבור נכשל. אז פנה אל פשוטי העם, בהם עבריינים וגנבים, ועם חבורה זו הוא מנע את הפרעות שתוכננו בעזרת המשטרה.
תמונה מתוך ההצגה "פנדרי הגיבור" שהועלתה בתיאטרון הבימה, 1955. בימוי: שמעון פינקל
הדבר לא נסלח לו ע"י השלטונות והמשטרה פתחה במסע צייד אחרי פנדרי וחבריו. כמצופה, תושביה היהודים של העיר הסתייגו ממציליהם, סגרו את בתיהם והפקירו אותם לרודפיהם.
בפרק הסיום של הספר וההצגה נפרד פנדרי מאשתו, בנו ומשפחתו ועזב את ביתו לעתיד בלתי ידוע.
למרבה הצער, תופעות מסוג זה של כפיות טובה היו בתקפות אחרות בעמים ובמקומות אחרים. אם נפנה את מבטנו נראה כי מאז משה והנוגש המצרי התופעה קיימת. יחד עם זאת, למי ניתנה הזכות לשפוט ולבקר מקרים והתנהגויות כאשר הוא פוגש בהם בדפי ההיסטוריה.
עד כה עסקנו בגיבורי החיל שקמו בתקופות שונות והציגו כל אחד בזמנו מודל של גיבורים שעמדו לרשות בני עמם.
ברשימה הבאה של "מכל מקום" נמשיך ונציג אנשי שרירים שכוחם הופנה לכיוונים נוספים.