המסע למדיין

בשלהי המאה ה-19 צצו ועלו בעולם היהודי מידי פעם תוכניות יצירתיות למציאת הסדר להקמת ישות עצמאית, שתהווה כתובת וטריטוריה לקבוצות ובודדים עם אוריינטציה ציונית מכל העולם.

רעיונות ותוכניות כאלו הלהיבו את הציבור. "מדינת היהודים" של הרצל היא זו שמרכיביה נקלטו בקהילות אירופה ובישוב הצעיר והמתפתח בארץ ישראל. התוצאה המבורכת של חזון בנימין זאב הרצל היא מדינת ישראל שלאושרנו כולנו חיים בה.

אחת התוכניות שלא צלחה היא "תוכנית מדיין". התוכנית הוצעה ע"י פאול פרידמן, איש מוזר בחזונו ובדרכו להגשים אותו. ברשימה זו נספר בקורות הקבוצה שנענתה לקריאה וחוותה תהליך שלא זכור כדוגמתו.

המקום שהועיד פרידמן להתיישבות נמצא בסמוך לא"י והיה גם הוא חלק מהאימפריה העות'מאנית.

ארץ מדיין ותושביה מלווים את עם ישראל לפי המקרא מאז אברהם. אשתו קטורה ילדה לו 6 בנים שאחד מהם הוא אבי המדיינים.

חבורת מדיינים הייתה שותפה בחילוץ יוסף מהבור ומכירתו לאורחת הישמעאלים בדרכם למצרים.

מאוחר יותר אנו פוגשים ביתרו כהן מדיין, חותנו של משה. פעם נוספת מספר ספר "שופטים" על פלישת המדיינים לצפון הארץ, פלישה שהסתיימה בסילוקם והבסתם ע"י גדעון ולוחמיו.

מאז נעלם העם המדייני מבמת ההיסטוריה.

חבל הארץ שהיה מקום מושבם נמצא בדרום מערב חצי האי ערב לחופו המזרחי של מפרץ אילת וים סוף. האקלים הקשה, קרקע לא ראויה לעיבוד ומחסור במים גרמו שהמקום התמיד בשיממונו לאורך שנות ההיסטוריה.

פאול פרידמן, יליד 1840, היה אזרח גרמניה, בן למשפחה יהודית מומרת עתירת ממון והוא ניהל את עסקיה בברלין. בנוסף לפעילותו הכלכלית התעניין הצעיר הרווק בהיסטוריה כללית. עיסוק זה הוציא אותו למסעות וטיולים בעולם ובמהלכם הוא נחשף לקהילות יהודיות ועמד על הקשיים שלהן כמיעוט נרדף בארצות מושבם.

יש להניח כי מוצאו היהודי ואופיו ההרפתקני והיצירתי שימשו כזרז לחזונו למצוא פתרון של קבע לעם היהודי.

לאחר לימוד יסודי של אזור המזרח התיכון וחצי האי ערב, הוא הגיע להכרה כי המקום האידיאלי להקמת מדינה יהודית הוא בחצי האי ערב לחופו של ים סוף. מה שנותר לעשות הוא לקבל את ברכת הסולטן העות'מאני, לגייס מתיישבים ולצאת לדרך. לא הייתה בעיית מימון, הוא התכוון לשאת בהוצאות.

בשלב זה יצא פרידמן למצרים. במהלך הביקור הגיע לחצי האי סיני, שט לאורכו ממפרץ סואץ לים סוף ואף למפרץ אילת הגיע. במהלך הסיור הוא איתר רצועה באורך של כ-400 ק"מ דרומית לעקבה, שהייתה מיושבת בדלילות ע"י בדואים.

יש המניחים כי פרידמן היה מודע לספר על האזור, שנכתב בידי ריצ'ארד ברטון, לפיו ההרים מעבר לרצועת החוף רוויים בעופרות זהב, ורק בגלל שתושבי האזור היו חסרי אמצעים לא נכרה הזהב.

בחזונו הוא ראה ישוב יהודי מפותח שייתן שירותים לתושבי המדבר. במקביל לכך יעסקו בכריית הזהב וזה ישמש להקמת צבא ולחימושו. אז ייצאו מכאן לכיבוש ארץ ישראל, כל זאת בהנהגתו שלו.

איור מתוך ספרו של ברטון המציג מקום בו התגלה זהב באזור מדיין

בתום הסיור שב פרידמן לקהיר עם תוכניתו אשר גובשה בעקבות ההכרות עם השטח. השלב הבא היה קבלת הסכמה מהמדינות ששלטו במרחב - מצרים, בריטניה ותורכיה.

בעזרת קשרים ובדרכים עקלקלות הוא הגיע לבכירים ביותר במדינות אלה. החזון ותוכניות הביצוע שפרידמן הציג בפניהם נדחו, כל מדינה מסיבותיה היא.

פרידמן ניסה לגייס שותפים אמידים מהעולם היהודי כמו הברון מוריס הירש, אך גם כאן קיבל כתף קרה.

בה בעת הוא ניהל מסע הסברה לרעיונו בקהילות היהודיות באירופה ופרסם ספר בשם "מדיין". בספר היה תיאור גאוגרפי של הארץ המיועדת ופירוט של המתווה ההתיישבותי, המדיני והכלכלי.

למרות פעילות ההסברה שהוא קיים לא הייתה היענות חיובית, ולו הקרירה ביותר, לתוכניות. כאשר פרידמן הבין כי בשלב זה ההמונים אינם נוהרים, הוא החליט לארגן משלחת חלוצית ממומנת על ידיו.

הקבוצה אמורה הייתה לתפקד כמסגרת חצי צבאית, חבריה יחוייבו להשתתף באימונים ולמלא מטלות שיוטלו עליהם. הם יוחתמו על חוזה מיוחד ויתוגמלו במשכורת חודשית.

לתפקיד הפיקוד הוא שכר את לותר פון זיבאך, קצין צבא משוחרר. לעזרה בארגון היחידה הביא אתו פון זיבאך שני סמלים ששרתו אתו בעבר בצבא הפרוסי.

גיוס המשתתפים נעשה מקרב יהודים מערי פולין השונות. המפקדים דאגו שיהיו בכושר גופני טוב לצורך הצבאי ויחד עם זאת בעלי מקצוע בתחומים הדרושים להקמת מדינה חדשה.

בחודש נובמבר 1891 החלה התוכנית להתממש. בשלב ראשון יצאה קבוצה בהנהגת פרידמן והפיקוד הצבאי למצרים. לאחר מספר ימים יצאה קבוצה נוספת והצטרפה לקבוצת החלוץ שהמתינה לה בעיר סואץ. עם איחוד הקבוצות החלו האימונים הצבאיים בפיקוד פון זיבאך. כבר אז החלו המתגייסים להתלונן על קושי פיזי ויחס נוקשה.

ב-7.12.1891 הפליגה הקבוצה בשתי ספינות טעונות ציוד, מזון וחומרים לבניית הישוב הראשון במדיין. בשלב זה נשארו בני המשפחות, נשים וילדים, בעיר סואץ. לאחר יומיים של שייט עגנו הספינות במפרץ שרם-אל-מוייה בסמוך לשרם-א-שייך. הציוד נפרק והחלו ההכנות להקים במקום בסיס יציאה לקראת ההתנחלות בחוף המזרחי של המפרץ.

במקביל לבניית המחנה החלו פון זיבאך וצוותו באימונים אינטנסיביים של המגויסים. העבודה המפרכת, האימונים המפרכים ותנאי האקלים הקשה במקום גרמו לכרסום ברצון המשתתפים לקחת חלק במפעל ההתיישבות. ההתמרמרות שהחלה קודם לכן בעיר סואץ, ובעקבות היחס הנוקשה והמשפיל מצד פרידמן ואנשיו, הגיעה לכדי פיצוץ.

תוך זמן קצר "פיטר" פרידמן את נחשוני חלוציו ושלח אותם אחר כבוד חזרה לסואץ.

מייד לאחר התפרקות הקבוצה יצא פאול פרידמן לקהיר במטרה לגייס כוחות רעננים לתוכנית ההתנחלות. להפתעתו, כל אשר קרה במחנהו נודע ברבים. תחילה במצרים ואח"כ זלג המידע לקהילות יהודיות באירופה והתגובות ברובן היו שליליות ומזלזלות.

הניסיונות לגייס מתיישבים חדשים נכשל ובלית ברירה הוא שכר קבוצת בדואים שבאה אתו לבסיסו במזרח סיני.

לאחר התארגנות של מספר ימים נקבעה "שעת השין" והכוח יצא לדרכו וחצה את המפרץ מזרחה לחופה של מדיין המובטחת. במקום חיכתה להם יחידה צבאית עות'מאנית שחסמה את דרכם והדפה אותם חזרה לחוף המצרי, משם הגיעו.

יש לציין כי מסעו של פרידמן, למרות היקפו הצנוע והתנהלותו המוזרה בצד הפרסום שהוא זכה לו, דרך והפעיל כמה מוקשים ביחסים שבין המצרים, הגרמנים, האנגלים והטורקים ולא במקרה צבא טורקי הגיע לאזור השומם וחסל את ניסיון ההתיישבות.

לאחר כישלון הנחיתה הבין פאול פרידמן כי בפעולתו פגע בעצבים רגישים של המדינות המעורבות באזור. הוא ניסה סיבוב נוסף של שכנוע ובקשות אצל הקובעים, אך לא הצליח. הדלתות ננעלו בפניו.

כוח מצרי ששלחה הממשלה המצרית לבקשת בריטניה, הגיע למחנהו של פרידמן ב-25.12.1891, פרק את המבנים הזמניים וסילק את החלוצים לארצות מוצאם. כך הגיע לקיצו מפעל התיישבותי פרטי שמלכתחילה סיכויי הצלחתו היו אפסיים.

תכנית מדיין כולה, החל מחזונו של פרידמן, פעילות ההסברה וגיוס משתתפים, זכתה לעניין ופרסום בעיתונות היהודית של סוף המאה ה-19. הדברים שנכתבו אודות הרעיון והביצוע היו ברובם ביקורתיים ומזלזלים.

מכאן מובן שכאשר הגיעו הידיעות על כישלון הניסיון לאירופה מיהרו הכותבים "לחגוג" על הסיפורים ולצטט חוויות של משתתפים שהוסיפו צבע לכל מה שקרה במצרים ובסיני.

מוסף מיוחד שהוציא עיתון "מעריב" (17.7.1949) אודות התוכנית של פרידמן. בשער המוסף תצלום שער החוברת שכתב פרידמן "ארץ מדין". לקריאת המוסף לחץ כאן

לאחר שנכשל בניסיונו לקבל אישור למבצע נוסף החל פרידמן בהערכת נזקים. כזכור, הרעיון ומימושו כוסו כולם מכיסו.

הוא לא הסתיר מעולם כי בנוסף לעניין ההתיישבותי הוא ציפה לרווחים מהפקת הזהב המצוי בהרים הקרובים. כשכל זה לא קרה החל לסלק את חובותיו ע"י מכירת נכסים שהיו בבעלותו.

למרות ההצהרות שהשמיע על ניסיון התיישבותי נוסף, מאומה לא נשמע או קרה. פאול וחזונו ירדו מבמת ההיסטוריה מבלי שהותירו עקבות כל שהן מלבד זיכרון עגום.