בדרך אל העיר - חלק ב'
בחודשים הראשונים של 1948 סערה מלחמה סביב כביש אבו כביר – רמלה (כביש 44). הפיגועים התכופים ופעולות הגמול לא אפשרו תנועה רציפה. במקביל לפעילות הצבאית, מפקדת ההגנה תכננה דרך חלופית שתעקוף את אזור המלחמה ותאפשר להגיע בבטחה לראשון לציון ומשם דרומה. דרך זו נסללה ושימשה עורק חיים לירושלים ולישובי הדרום למשך מספר חודשים, עד למבצע "חמץ". ניתן לה השם "דרך הביטחון".
ברשימה הקודמת, שעניינה היה הדרך לירושלים בתש"ח, עסקנו בישובים ובשכונות הערביות העוינות שתקפו את העוברים בכביש בקטע שבין תל אביב לרמלה (המשך הנסיעה היה למרגלות משטרת לטרון - קטע העומד בפני עצמו ואליו נתייחס ברשימה מיוחדת).
טרם שנפרט את האלטרנטיבה שמצאה מפקדת "ההגנה", נציג את המשלטים והעמדות שהחזיקו כוחותינו לאורך הדרך שבין דרום תל אביב-יפו ועד לרמלה.
הנקודות המערביות שהיו בידי כוחות ההגנה הן ביח"ר לספירט וביח"ר "היוצק", שניהם בקרבת מחלף חולון של ימינו. המשלט השלישי היה בית הקק"ל, שניצב אז כמה מאות מטרים לפני צומת בית דגן מצידו הדרומי של הכביש.
אזור צומת חולון של ימינו בקטע מפה משנת 1944 (באדיבות האנציקלופדיה העירונית תל אביב 100)
לכל אחת משלוש הנקודות הנ"ל יש רקע היסטורי כלכלי מעניין, אולם אנו נעסוק רק בחלקם במאבק על הדרכים בימים שלאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
הימים היו ימי מלחמה, הכביש שימש את התחבורה היהודית והערבית. גם התחבורה הערבית נפגעה מדי פעם מתקיפות של הארגונים יהודיים, לח"י, אצ"ל ו"ההגנה". מחשש מפיגועים, מפקד הכנופיות במרחב, חסאן סלאמה, ניסה לשמור על שקט בגזרה. גם מפקדת "ההגנה" נהגה כך.
בנוסף לשלום הנוסעים בציר הייתה גם מגמה למנוע התקפות על שלושת המשלטים שהוזכרו, אשר היו מרוחקים מכל ישוב יהודי.
אבל לא כך נהגו אנשי האצ"ל והלח"י. לוחמי ארגונים אלו תקפו מדי פעם רכבים ערביים שנעו בכביש. מצב זה הביא למעורבות בריטית בציר, בשמירה על התחבורה הערבית ובעריכת ביקורות וחיפושי נשק בשלושת המשלטים היהודים – בית קק"ל, "מפעל הספירט" ו"היוצק".
בצומת חולון ניצבת אנדרטה צנועה המאזכרת את האירועים של סוף ינואר 1948.
חודש פברואר 1948 היה רצוף בפעולות מלחמתיות במעורבות כל משתתפי הסכסוך.
ב-22.2.48 טנדר נוטרים בפיקודו של אליק שמיר סייר לאורך הציר. במרכז הכפר יאזור הוא עלה על מוקש והותקף בירי. בתקיפה נהרגו 7 הנוטרים וגופותיהם חוללו ע"י אנשי הכפר ו"מתנדבים" זרים.
מודעה שפרסמה המועצה המקומית חולון לאחר נפילת הנוטרים (באדיבות מגזין יקום תרבות)
באותו יום בו נהרגו שבעת הנוטרים ארע פיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים. רכב בריטי שנגנב בידי עריקים שהופעלו ע"י כנופיית קאדר חוסייני, טעון בחומר נפץ, התפוצץ בלב רחוב מרכזי בעיר. בפיגוע נהרגו 60 אזרחים יהודים.
בהמשך לאירועי הדמים בירושלים, ב-29.2.48, מיקש ארגון הלח"י מסילת ברזל ופגע ברכבת שהגיעה ממצרים, בסמוך לתחנת רחובות. 28 חיילים בריטים נהרגו וכמה עשרות נוסעים וחיילים נפצעו.
פיגוע רצחני זה הביא את רמת המתח והמשטמה בין יהודים, ערבים ובריטים לשיאים לא מוכרים ולרמת נפיצות מיידית.
הדף הראשון של עיתון "הבקר" מיום למחרת הפיגוע
בית החרושת לספירט ומפעל "היוצק" היו כאמור בסמוך לצומת חולון דהיום. הישוב הקרוב אליהם היה הביה"ס החקלאי "מקווה ישראל". בגלל מיקומם בשטח הם שימשו כבסיסים קדמיים לכוחות ההגנה. במקביל המשיכו העובדים במפעלים בשגרת עבודתם.
ירי בלתי פוסק וניסיונות פיגוע גרמו לבעלים של בית החרושת לספירט להחליט לעזוב את המקום. החל מ-29.12.47 המקום שימש כעמדה צבאית קדמית.
מצב זה של שגרת המלחמה נמשך לאורך שבועות אחדים. מדי פעם אחד הצדדים יזם פעילות חריגה שהמשכה היה התערבות שלטון המנדט. הבריטים היו מגיעים לשטח לאחר מעשה "ודואגים" לשלהוב האווירה, בד"כ כנגד הכוחות היהודים, איתם הם ניהלו באותם ימים דו שיח של "הורדת ידיים".
ה-29.2.48 זכור כיום כבד דמים. כפי שציינו בשורות קודמות, אותו בוקר פוצצה רכבת צבאית בריטית בקרבת רחובות ע"י אנשי לח"י. ע"פ עדויות שמיעה ותכתובות, הזעם ורגשות הנקם הציפו את הממסד והצבא הבריטי בא"י. פעולת הנקם לא אחרה לבוא.
בנקודה זו נחזור לאירועים בביח"ר "היוצק", שעובדיו ושומריו היו הנפגעים המידיים.
בשעות אחה"צ של אותו יום הגיעו למבנה הפגוע של "היוצק" שוטרים בריטים מלווים בחיילים ערבים וכמה אזרחים מקומיים. השוטרים העמידו את המגנים מורמי ידיים אל מול הקיר, ביצעו חיפוש וגילו את נשק ההגנה. הם החרימו אותו והשאירו את אנשינו חשופים למתקפה.
עם החשיכה נעשה ניסיון נסיגה בנסיעה במשאית שהייתה במקום, אולם הוברר כי היא חובלה במזיד. בלית ברירה כל השוהים במקום, 8 אנשי ההגנה ועוד עובדי המפעל, יצאו בריצה לכוון מקווה ישראל. כנופיה ערבית שארבה להם הרגה 10 מאנשי "היוצק". כל הגופות עברו התעללות. 8 נמצאו באותו ערב בשטח, אחד למחרת והעשירי לאחר מספר ימים.
הדף הראשון של עיתון "המשקיף", 1.3.1948
לאחר נפילת עמדת היוצק הבינו הבריטים את חלקם בטבח. הם סילקו את הכנופיה מהמקום והציעו ל"הגנה" להציב במקום כוח. פיקוד "ההגנה" דחה את ההצעה .הסיבה לכך -הצורך בהפניית כל האמצעים לסלילה ולהפעלת דרך חלופית בטוחה. בהמשך, במסגרת מבצע "חמץ" שבאותו זמן כבר היה בתכנון, טיפלו בעמדת ה"יוצק".
בעוד "היוצק" היה עמדה סמוכה לת"א, לצד הדרך מיפו מזרחה לכוון רמלה וירושלים, - "בית הקרן הקיימת", הממוקם מערבית לצומת בית דגן, שימש כבסיס שמירה קדמי לכוחות הישוב במאבק על הנסיעה בכבישים.
השטח עליו עומד בית הקק"ל נרכש בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת ע"י הקרן הקיימת לישראל. במהלך השנים השטח החליף מספר בעלים, הוקם עליו המבנה ואז קק"ל שבה ורכשה אותו. הרכישה החוזרת נעשתה מתוך חשיבה על ההיבט הביטחוני במאבק על תחבורה יהודית בטוחה.
כמו בכל הנקודות העבריות בארץ ובעיקר בדרך ההיסטורית לירושלים, חודש ינואר 1948 נפתח בהתקפות חוזרות ונשנות של כנופיות. היה ידוע כי המפקד ומנהיג הכנופיות באזור היה חסן סאלמה. הוא ראה בחסימת הכביש המדובר מטרת על. חסימת הכביש הייתה אמורה להביא ל"ייבוש" הישובים העברים בדרום וכמובן לנתק את ירושלים ממרכז הארץ.
בבית הקק"ל היו קומץ לוחמים שלחמו בגבורה, הדפו, יזמו והצליחו לשמור על המקום. יש לציין כי מפקדת "ההגנה" וחטיבת גבעתי היו מודעות לקרב על הבית וסייעו כל הזמן עם האמצעים הדלים שהיו ברשותם.
ע"מ להמחיש את המאבק במקום נתמצת את האירועים בקצרה.
ב- 5.1.48 אנשי חסן סלאמה פוצצו חלק מהבניין, אחד המגנים נהרג.
שני מגנים נהרגו ב-12.1.48 כאשר עסקו בפעולת מיקוש סביב חצר הבניין.
אנשי פלמ"ח שאיישו את הבית תקפו מספר בתים בבית דג'אן ב-18.2.48.
במהלך החודשים פברואר ומרס תקפו הכנופיות את הבניין מספר פעמים ע"י גלגול חביות מלאות בחומר נפץ.
מתוך "מערכות - ירחון המגן ואיש הצבא העברי", יולי 1955
ב-19.3.48 ביצעו הכנופיות התקפה משולבת. התקפה הייתה בפיקוד קצונה נאצית ולמרות העידוד, הקללות והאיומים מצד הקצונה, היא לא הצליחה. 400 אנשי הכנופיות נהדפו. לוחמי גבעתי נלחמו בתחמושת האחרונה שהייתה להם עד הגיע התגבורת ובמשותף שברו את התקיפה הערבית.
הלוחמים בהגנה על בית הקק"ל (באדיבות ספרא וסייפא - בית מכירות פומביות)
לאחר בלימת הכנופיות, הבריטים, שהכביש היה חשוב להם לצורך פינוי כוחותיהם מהאזור, דרשו מהמגנים לעזוב את המקום. מפקדת "ההגנה" סירבה ולבסוף הוסכם כי הבריטים ישלטו בשולי הכביש ואילו המגנים ישלטו על שארית הבניין והמשלטים סביבתו.
ה"שותפות" בהגנת הכביש עלתה יפה ונוצרו יחסים נוחים והבנות בין כוח "ההגנה" שהיה מוצב במקום לבין החיילים הבריטיים.
ב- 14.5.48 פינו שלטונות המנדט את משטרת בית דג'אן ומסרו את המקום לידי הערבים המקומיים. כוח של "ההגנה" הפתיע את הכנופיה ובו ביום השתלט על המבנה. בעקבות השליטה בבית הקק"ל, כיבוש בניין המשטרה וההשתלטות על הכפר יאזור, הדרך דרומה מתל אביב נפתחה.
ברשימות האחרונות עסקנו באירועים לאורך הדרך ההיסטורית מיפו לרמלה ומכאן לירושלים, כביש המוכר כיום במספרו 44. פרטנו את הישובים הערבים לאורכו ובסביבתו מהם יצאו הכנופיות הערביות לפגע בתחבורה היהודית, כאשר מולם הפעיל כוח ההגנה של הישוב סיורים של רכבי אבטחה, החזיק עמדות ומדי פעם יזם פעילות מנע וגמול.
סביב הכביש התנהלו קרבות כל העת. הנהגת היישוב הבינה שאין להשאיר את הציר המרכזי לירושלים ומושבות הדרום נתון לפיגועים תכופים, ולכן התקבלה החלטה בסוף 1947 לסלול דרך חילופית שזכתה לשם "דרך הביטחון".
ע"מ לעקוף את אזור ההשפעה של אבו-כביר ותל-אריש, נפרצה בינואר 1948 דרך עפר שמוצאה היה בשכונת עזרא שבדרום העיר, המשכה היה על גשר זמני שהוקם על ואדי מוסררה, ישירות לשער מקווה ישראל, מכאן המשיכה הנסיעה דרך חולון הצעירה לשכונת מולדת ששכנה ממזרח לה בלב ים החולות.
דרך הביטחון נמשכה מזרחה, חצתה את הרצועה עליה סלול כיום כביש 4 ובדרכי עפר התחברה לכביש שהוליך לראשון לציון בקרבת נחלת יהודה. המשכה - דרך מושבות הדרום, נס ציונה ורחובות אל צומת ביל"ו, מזרחה במזכרת בתיה, קיבוץ חולדה, הלאה לכוון לטרון ומשם חצתה את מה שכיום ידוע כצומת נחשון.
תפיסת משטרת לטרון ע"י הלגיון הירדני עם הפינוי הבריטי במאי 1948 שינתה באופן משמעותי את אפשרויות המעבר לירושלים. המדינה נכנסה למלחמה קשה באזור. הקרבות בלטרון והסביבה יפורטו ברשימה מיוחדת.
לסיום נזכיר כי גם כאן נסללה דרך חלופית המוכרת כ"דרך בורמה".
עם השנים המושג "דרך הביטחון" והתוואי שלה נעלמו מהזיכרון הציבורי. יפה עושה עיריית חולון שדואגת להנציח את הדרך, מתכנניה וסולליה בשילוט בולט ובמדיה האלקטרונית.
שרידי בית הקק"ל (באדיבות מוזיאון ראשון לציון)