האיש שלא היה שם
איני יודע אם שנת 1962 הייתה שנה טובה לחקלאות, לתעשייה, או לשירותים, אבל למקרא הכתבות והפרסומים בעיתונות הכתובה וברדיו, שנה זו הייתה פורייה ביותר בעיקר לכתבים שסיקרו את עבודת משטרת ישראל.
גרף הפשיעה ומקרי הרצח היה בקו עלייה. המשטרה דאגה לעדכן את הציבור באמצעות העיתונאים בהתפתחויות, בהצלחות ולפעמים גם במידע שגוי ואף מטעה שמקורו היה באינטואיציה של בכיר שגרר את החקירה למחוזות האבסורד, והציבור הוזן בקונספירציות.
העיתונאי והסופר נתן דונביץ ז"ל (שלצורך רשימה זו אני נעזר בספרו "נאשמים") יצא בנחרצות כנגד תופעה זו ונהג להתייחס אליה בכתבותיו.
ברשימה שפרסמנו ב"מכל מקום" לפני מספר חודשים אודות רצח הילדה רחל לוין, פגשנו מקרה דומה שבו הכל נתלה באזרח בן ציון סמוכה שהוצג כאשם אולטימטיבי, אך מהר מאוד, לאחר שכבר הוקע בכל מקום והפך לאימת הציבור, התברר שלא היה לו כל קשר לרצח.
הפעם נספר על לוי נויפלד, צעיר כבן 27, ניצול שואה שאומץ ע"י משפחה לאחר רצח הוריו ע"י הנאצים. ב-27.1.1963 יצא נויפלד מבית המשפחה ברמת גן בדרכו לירושלים לאוניברסיטה העברית, שם למד בביה"ס לרפואה. מאותו היום נעלמו עקבותיו.
לאחר מספר ימים הודיע אחיו למשטרה על היעדרותו. בשלב הראשון הטיפול בהיעלמות נויפלד הייתה כמקובל. עם התקדמות החקירה גילו השוטרים כי הבחור סבל מליקוי נפשי ואף היה מאושפז בבי"ח לחולי נפש.
"גילוי" זה הביא ל"הארה" עוצמתית אצל קצין המשטרה שלום ירקוני שהחליט שידו של לוי נויפלד הייתה ברציחות שהתרחשו ברצף של תשעה חודשים קודם לכן של שני גברים ואישה. בהתאם להגיון זה הופנו משאבים גדולים לתפיסת הרוצח הנמלט לוי נויפלד, בו נשוב ונעסוק לאחר שנספר על שלושת מקרי הרצח שיוחסו לו.
המקרה הראשון אירע בחודש נובמבר 1962 ברחוב נגבה ברמת גן. משה סטולרו, בעליה של חנות קטנה למכשירי כתיבה וספרים, נעל את חנותו בשעות הערב ועשה את דרכו בכבדות לביתו, זאת בשל היותו נכה ברגליו ובעל חטוטרת בגבו הכפוף.
עם כניסתו לחדר המדרגות נורה לעברו צרור כדורים מ"עוזי" והוא נהרג במקום. כל החקירות אודות הסיבות והמניעים לא פתרו את התעלומה. גם חיפושים אחר רוצח/ת לא הניבו דבר. סיפור הרצח לא הושלם ונשאר פתוח עד היום.
עיתון "דבר", 18.11.1962
במקרה הפשע השני היה הקורבן ד"ר זיגפריד יכמן, רופא תל-אביבי שנתן גם שירותים כרופא לשגרירות ארה"ב בישראל. ביום 2.4.1963, סמוך לשעה 22:30, חזרו בני הזוג יכמן מקונצרט בהיכל התרבות לביתם ברחוב מזא"ה. עם כניסתם לחדר המדרגות, בדרכו למתג התאורה, נורה האיש בכדור בודד מתמ"ק "עוזי". ד"ר יכמן נפגע אנושות ומת במקום והרוצח נמלט ונעלם בחסות החשכה. לדעת מומחים ההרג בכדור בודד וההעלמות העידו על כך כי הרוצח היה "מקצוען".
עיתון "דבר", 4.4.1963
גם במקרה זה נפתחה חקירת משטרה. נבדקו כל האפשרויות, קשרים משפחתיים, עסקיים ואישיים, אך לא נמצא קצה חוט. מאחר וזה היה מקרה שני של רצח באותו כלי נשק פרחו שמועות והשערות. הציבור היה נסער ולמשטרה נמסרו מיני קונספירציות והצעות למניעים שונים ולחשודים "ודאיים".
גם מקרה פשע זה לא נפתר ונישאר כתעלומה עד היום.
הדאגה שפשטה בציבור בעקבות שני מעשי הרצח הלכה וגברה ועלתה דרגה עם היוודע דבר הרצח השלישי בכפר סבא ביום 17.7.63.
דבורה צ'צ'קס התגוררה עם משפחתה בבית פרטי באחת משכונות העיר. היא נורתה בשנתה במיטתה. בעלה פישל נפצע קשה מאותו צרור יריות שנורה מ"עוזי". היורה נעזר בכיסא גינה עליו עמד וכיוון את הנשק אל הזוג הישן.
שלא כמו במקרים הקודמים, אסף הרוצח את תרמילי הכדורים והסתלק מבלי להשאיר סימנים בשטח. שכנים טענו כי הבחינו בשלושה אנשים שנמלטו במכונית. אחרים טענו כי ראו אלמוני מסתלק על אופניים.
דבורה צ'צ'קס. צילום באדיבות המשטרה
העדויות היו מעניינות. משטרת ישראל נעזרה בשב"כ והשקיעה מאמץ רב בניסיון לפצח את שרשרת הרציחות אשר בוצעו באופן דומה במהלך תקופה של כתשעה חודשים.
הציבור המוטרד והמודאג ביקש תשובות וכשהן לא ניתנו פרחו שמועות והסברים מסמרי שיער על קשרים הזויים ועל חשבונות פתוחים שהיו לנרצחים עם גורמים מחוץ לישראל.
יש להניח כי גורמי החקירה היו ערים לתחושות האזרחים והפכו ובדקו כל שמועה, אולם תשובות לא היו.
העיתונים והרדיו, שהיו כלי התקשורת היחידים, דנו רבות בנושא, שיתפו את הקוראים והמאזינים בכל פרטי הפשעים, דווחו על העדויות ובמקביל לכך העלו שאלות וביקרו את פעילות המשטרה.
כאן המקום לחזור אל לוי נויפלד, אותו הזכרנו בראשית הרשימה ונספר אודות האשמות שתלו בו.
משטרת ישראל, לאחר שקיבלה את קביעתו של הקצין הבכיר שלום ירקוני, פעלה בשני מישורים.
במישור המודיעיני למדו את חייו של נויפלד, זיכרונותיו מהשואה, יתמותו, מחלת הנפש ממנה סבל, בדידותו והתפרצויות זעם או פחדים ופראנויות. על סמך זה הם בנו את הפרופיל של האדם. בנוסף טוו החוקרים רשת קורים שחיברה את הנרצחים לפושע האולטימטיבי.
כשבידיהם מסקנה זו החלה הפעילות במישור השני, כלומר - חיפושים בשטח. אחת הדוגמאות היא סגר ופשיטה שערכו על מעונות הסטודנטים בירושלים. כמובן שהאיש לא נמצא. גם חיפושים במקומות אחרים בארץ לא העלו דבר.
לכל זאת יש להוסיף הודעות של אזרחים ש"זיהו בוודאות" את החשוד הנמלט ודרשו את הגעת המשטרה בהקדם.
עיתון "דבר", 21.5.1963
כפי שציינתי, כתבי התקשורת עסקו רבות במצוד ותרמו להעצמה של קביעת המשטרה כי נויפלד הוא הרוצח. הגדיל לעשות אחד העיתונים שכינה את הסטודנט הנעדר "מפלצת".
בתוך חזית מאוחדת יש לציין שני אנשים שלא נסחפו עם הגל, חשבו אחרת ואף הביעו את דעתם בגלוי. האחד היה קצין המשטרה משה מלחי, מטובי החוקרים, שטען כי גישת המשטרה שגויה ויש לחפש את מבצעי הפשעים בדרך אחרת. שנייה הייתה המשוררת זלדה שבמכתב למערכת "הארץ" היא תיארה את אווירת הלינץ' כנגד לוי נויפלד בזמן שהוא טרם נמצא או אמר את דברו וממילא לא הובא לבית משפט.
מסע החיפושים, שזכה לשם "שדה", הסתיים בבלימת חירום. ביום 3.5.1964 טיילו ילדים ירושלמים בסמוך לשכונת עין-כרם ונכנסו למבנה נטוש. הם מצאו במקום שלד אדם לבוש וסביבו עיתונים ישנים ומזוודה אפורה.
שוטרים שהגיעו למקום גילו מכתב שכתב האיש לאחיו טרם התאבדותו בשתיית רעל מבקבוק שהיה מוטל בסמוך. על פי הממצאים במקום הובן כי האיש הוא לוי נויפלד.
בדיקה שנעשתה במכון הפתולוגי אישרה זאת סופית. הסתבר מהממצאים כי לוי נויפלד לא היה בחיים בעת שהתבצעו מקרי הרצח השני והשלישי.
ב-1.6.1964 הודיעה המשטרה כי נויפלד נקי מכל חשד והוא הובא לקבורה בבית העלמין בקריית שאול. שר המשטרה דאז הודיע בכנסת כי הסטודנט לוי נויפלד טוהר ללא עוררין ואף קרא מתוך מכתב שהוציאה המשטרה למשפחה ובו הסברים והתנצלות.
עיתון "מעריב", 4.6.64
בכך הסתיימו מסכת חייו הקשה ומותו של לוי נויפלד. מה שלא הושלם עד היום, מרחק של 56 שנים, הוא פתרון תעלומת שלושת מקרי הרצח שהחרידו את הציבור.
מה שכן השתנה הוא יחס התקשורת לפרסומי המשטרה או להדלפות ממנה. כיום המידע נבדק ומאומת, כמו כן מתקיימת ביקורת מושחזת על פעילויות והתבטאויות של בכירי המשטרה או השר הממונה.