"כלניות" באלנבי
ב-31.7.1947, בשעה 19:40 בדיוק, עזב אוטובוס קו 4 של חברת "דן" את תחנת המוצא הצפונית שלו בקצה רחוב דיזנגוף בת"א.
הנסיעה נמשכה במסלול הקבוע לאורך רחוב בן-יהודה, נוסעים ירדו ועלו, כרגיל בערב קיץ שיגרתי. המדרכות שבדרך כלל בשעות אלה עדיין היו צפופות, נראו דלילות והעוברים והשבים נראו ממהרים למחוז חפצם.
האוטובוס אמור היה לפנות מול קולנוע מוגרבי לאלנבי ובהמשך דרומה לכיכר המושבות ומשם לתחנה המרכזית.
רציף קו 4, תחנה מרכזית, רח' הגליל בתל אביב
בערב ההוא, שלא על פי הסדר הקבוע, לא הגיע אוטובוס קו 4 לתחנתו הסופית. בשעה שמונה לערך, כאשר עבר על מסילת הרכבת שחצתה אז את הרחוב על יד בניין הדואר, חלפה מול האוטובוס שריונית בריטית והמטירה אש מקלעים ללא הבחנה בחולפים ברחוב ובנוסעים במכוניות.
כתוצאה מהירי נפצעו מרבית מנוסעי האוטובוס ו-3 מצאו את מותם במקום. הירי הרצחני היה חולייה בשרשרת עקובה מדם של התרחשויות בכל הארץ, שעל חלק ממנה נספר בשורות הבאות. על מה שקרה באותו ערב בתל אביב נחזור לאחר שנסקור את אירועי השבועות הקודמים. החוליה הראשונה בשרשרת הייתה פעולת הפריצה לכלא עכו. מבצר עכו היה המבנה הגדול ביותר בעיר העתיקה של עכו. הוא הוקם ע"י הצלבנים ושימש אותם ואת יורשיהם כמרכז שלטוני. גם הבריטים נהגו כך והוסיפו למתחם את הכלא הגדול וחדר הוצאה להורג. מדינת ישראל, בשנותיה הראשונות, הועידה את המבנה לבית חולים לחולי נפש. הגישה למטיילים ומבקרים הייתה חסומה. עם התפתחות הטיפול בחולי הנפש הוקמו מוסדות אישפוז מודרניים אליהם פונו המאושפזים. המקום נפתח לביקורים וסיורים באולמות הכלואים ובחדר הגרדום. כך הפך מבצר עכו לחלק מהעיר המשוחזרת ולאתר הנצחה לאסירים יהודים לוחמי חופש וכמובן לעולי הגרדום. בשנות המאבק היו כלואים במקום עשרות רבות של אנשי "ההגנה", "האצ"ל" ו"הלח"י". בתחילת 1947 היו בכלא כ-700 אסירים ערבים ועוד כ-90 אסירים יהודים, בהם אנשי המחתרות. חברי האצ"ל מבין האסירים פעלו בשיתוף עם מפקדתם שבחוץ על תכנית לפריצה מהכלא במטרה לשחרר רבים מהכלואים. הפעולה נקבעה ליום ראשון ה-4.5.47. כוח אצ"ל הגיע למקום מבסיסו בשוני (בסמוך לבנימינה). הפעולה החלה בשעה 16:22 עם פיצוץ הקיר הדרומי של המבצר.
שער ברזל כלא עכו, שפוצץ בהתקפת האצ"ל. באדיבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי
40 אסירים, חברי האצ"ל, נמלטו והצליחו להגיע בהסוואה ובדרכים עוקפות לקיבוץ דליה ומשם רגלית ל"שוני". עם פריצת הכלא הצליחו להימלט גם כ-180 אסירים ערבים שניצלו את ההזדמנות ונסו על נפשם. הצבא הבריטי הצליח לעצור 5 מלוחמי האצ"ל מהכוח הפורץ וב- 28.5.47 החל משפטם. כפעולת מנע לגזר דין חמור חטפו אנשי האצ"ל ב-9.6.47 שוטר וסמל בריטים מבריכת השחייה "גלי גיל" ברמת גן. החטיפה גרמה זעזוע עמוק בישוב. מפקד הצבא הבריטי בא"י זימן את ראשי הישוב והזהיר אותם מתגובה חריפה של שלטונות המנדט באם לא ישוחררו החטופים. במקביל, הנהלת הסוכנות יצאה בקול קורא לציבור לעזור באיתור החייל והשוטר. ב- 10.6.47 גילתה המשטרה (יש הטוענים בסיוע ה"הגנה") את האנשים בריאים ושלמים, והארץ נרגעה למספר ימים. למרות הסערה והאירועים בארץ משפטם של חמשת אנשי האצ"ל פורצי הכלא נמשך. ב- 16.6.47 גזר בית המשפט את דינם של אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס למוות. שני חבריהם נדונו למאסר עולם. מפקד הכוחות הבריטים בא"י השהה את ביצוע גזר הדין, מאחר ובאותם ימים חקרה ועדת אונסקו"פ את הקורה בא"י (בשליחות האו"ם). ביצוע גזר הדין אושר רק ב-8.7.47. בפרק זמן זה תכננה מפקדת אצ"ל תגובתה. ואכן התגובה הגיעה. שני סרג'נטים (סמלים) בריטים שמילאו תפקידים זוטרים במנגנון המודיעין הצבאי היו בקשרים עם אנשי הש"י בנתניה. האחרונים דאגו לארחם בעיר גם בימים המתוחים, כשהסמלים הגיעו בלבוש אזרחי. אנשי האצ"ל עלו על כך ובסיום ביקורם בעיר בערב שבת, 11.7.47, נחטפו השניים והובאו למחבוא תת קרקעי שהוכן לצורך זה בבניין מלטשת "פלדמן" בשכונת טוברוק בדרום נתניה. למחרת המידע על החטיפה פשט בנתניה ובישובים סביבה. הנהלת העיר בראשות עובד בן עמי פעלה להשיג הסכמות בין הנהגת הישוב בראשות בן-גוריון, השלטון הבריטי לבין מפקדת האצ"ל עם מנחם בגין בראשה. בשלב ראשון הוסכם כי הנהגת הישוב תפעל לשחרור החטופים. מפקדת ההגנה לא הצליחה במשימה, בעיקר כי התקשורת הייתה לקויה והוסתר מידע חיוני מהפיקוד. ב-14.7.47 תם פרק הזמן שקצבו הבריטים לישוב המאורגן לאיתור החטופים. כוחות הצבא הקיפו את נתניה ושכונותיה ועל התושבים הוטל עוצר ונאסר עליהם לצאת מבתיהם.
תושבי נתניה קוראים על העוצר לאחר חטיפת הסרג'נטים. באדיבות מוזיאון נתניה
כוחות צבא ומשטרה סרקו בקפידה מבנים, דירות וחצרות ולא העלו דבר. כל אותה עת שכבו החטופים כבולים ומכוסי עיניים במרתף קטן ודחוס, סובלים ממחנק ומחוסר אוויר לנשימה. העוצר על תושבי העיר נמשך שלושה ימים וכשהוסר נתניה נשארה בהסגר, מנותקת משאר חלקי הארץ. כך במשך כשבועיים, עד 26.7.47.
בדיקת מסמכים בעוצר של תושבי נתניה לאחר חטיפת הסרג'נטים. אוהל בחולות הים. באדיבות מוזיאון נתניה
דרישת האצ"ל לביטול ההוצאה להורג נדחתה. האיום בתליית הסרג'נטים גם הוא לא הרתיע. ארגונים יהודיים פנו לממשלת בריטניה לחוס על חיי הנדונים לא עזרה, מוסדות הישוב פעלו בסתר ובגלוי למנוע את ביצוע גזר הדין, אך הכל ללא הועיל. ביום שלישי ה-29.7.47, עם אור הבוקר, הועלו לגרדום בכלא עכו אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס.
הלוויותיהם של אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, צפת. באדיבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי
בשעות אחה"צ למחרת הגיע לנתניה קצין המבצעים של האצ"ל, עמיחי פאגלין, לפקח על ההוצאה להורג של הסרג'נטים הבריטים. מקובל לחשוב כי זה קרה ב-30.7, אך יש גירסאות שונות. האחת - מתארת את התלייה לאחר שהחטופים הועמדו והשמיעו באוזניהם הסיבות שהביאו להחלטה להוציאם להורג. גירסה שנייה טוענת כי כאשר באו להוציא את החטופים הם נמצאו מתים מחנק בתא הצר. לאחר התלבטות של מספר שעות הוחלט להוציא את הגופות מנתניה ולתלותם באחת החורשות ממזרח לעיר, בקרבת המושבה אבן יהודה, על 2 עצים סמוכים. לחולצותיהם הוצמדו פתקים בהם פורטו הסיבות לתלייתם. בנוסף לכך, סביבת התלייה מוקשה. למחרת בבוקר הגיעה למקום יחידת מחלצים והקצין האחראי ניגש להוריד את הגופות. עם ניסור הענף נפלה גופה והפעילה מוקש. הקצין המחלץ נפצע קשה. תליית הגופות ומיקושן היה חלק נוסף באיום על השלטון הבריטי לבל יעז לתלות יהודים וכמו כן אמצעי למשוך התעניינות עולמית לנעשה בא"י. אכן חלק מהכוונה התממש. עד לפינוי הבריטי של הארץ לא הוצאו להורג יהודים. לא ניתן לקבוע כי התליות פסקו מחמת האיום או מהסיבה שהמנדט אמור היה ממילא להסתיים תוך כמה חודשים. כזכור, ב-29.11.47 קיבלה עצרת האו"ם את תכנית החלוקה וב-15.5.48 הוקמה מדינת ישראל. לא ניתן לדעת באם מפקדת האצ"ל בפיקודו של מנחם בגין העריכה נכונה את התגובות למעשה התלייה בארץ, בבריטניה ובעולם כולו. הכעס בקרב ידידים ויריבים היה עמוק. בלונדון היו הפגנות זעם. בארץ הציבור, הרשויות, רבני הערים וראשי הרשויות פרסמו עלוני מחאה וזעם. דויד בן גוריון, גולדה מאירסון, הרב הראשי וראש עריית נתניה פנו בכתב ובע"פ לנציב העליון ולמפקדי הצבא והמשטרה בתביעה שיוציאו את הצבא מרחובות הערים. חיילים בריטיים, במאורגן או בספונטניות, החלו לפגוע באזרחים יהודים. נוצר מצב בלתי נסבל בו לובשי מדים פגעו פיזית באזרחים והרסו בתי עסק וכלי רכב. כאן אנו שבים לפתיחת הרשימה. אותם חיילים רוצחים בשריונית הגיעו לתל אביב, חצו את הרחובות המרכזיים וירו ופגעו ללא הבחנה. לאחר הפוגרום באלנבי ובירקון, כשאזלה התחמושת, הם ירדו מהרכב והתנפלו על אזרחים באלות. רק אז נמלטו חזרה לבסיסם. עם קבלת הידיעה הראשונה על הירי הוציאה מפקדת ההגנה בעיר לרחובות מתנדבים לסיוע לאזרחים וכן טנדרים עם רמקולים שעדכנו את התושבים וביקשו תורמי דם לעזרת הפצועים. כשעה וחצי לאחר מכן, כלומר ב-21:30, הגיעו ארבעה משוריינים נוספים מבסיס סרפנד (צריפין). שניים מהם נסעו הלוך ושוב לאורך רחוב אלנבי והמטירו אש על חנויות ובתים. מירי זה לא היו נפגעים. שני המשוריינים הנוספים פנו דרך כיכר המושבות ללוינסקי ומכאן המשיכו לכיוון שכונת התקווה. בתחנת האוטובוס בכניסה לשכונה עמד אדם שהמתין לשרות. הוא נפגע ונהרג במקום. מסע הרצח נמשך ואזרחים נוספים בשכונה נפגעו ונפצעו. סה"כ באותו ערב דמים נרצחו בידי הפורעים הבריטים 5 אזרחים יהודים ועוד כמה עשרות נפצעו ופונו לבתי חולים.
ראש העיר דאז, ישראל רוקח, דרש ממפקד הצבא באזור המרכז להוציא מיידית את החיילים מת"א. בהמשך פנה לנציב העליון שיפעיל את סמכותו ו"ירגיע" את כוחות הצבא. אולם השקט לא הושב במהרה לרחובות הערים והישובים. ביום המחרת נרצח עוד אזרח והפעם בתחנת האוטובוסים המרכזית בראשון לציון. מנגד, ארגוני המחתרת הציוניים הבינו את חומרת המצב ומחשש להידרדרות נוספת עצרו את פעולותיהם. 1947 הייתה שנתו האחרונה של המנדט הבריטי בא"י. על פי הרישומים ביומני המבצעים של כוחות הצבא והמשטרה לא עבר יום ללא פעילות של המחתרות, בעיקר של האצ"ל והלח"י. למרות שנראו כל האותות והסימנים לכך שממשלת בריטניה נאלצת לסיים את השליטה בארץ המאבק לא פסק. נהפוך הוא.
ישנן עובדות המצביעות על כך שהוא גבר. יש הטוענים שלא רק משיקולים מדיניים או מבצעיים, אלא גם כהתרסה כנגד הנהגת הישוב בראשותו של דויד בן גוריון, שטענה בנחרצות כי כל פעולה כנגד השלטון הבריטי בעת הזו גורמת נזק.
ברשימה זו השתדלנו להציג תמונת מצב חלקית לאירועים הקשים שאירעו כאן מיום פריצת חומות כלא עכו ב- 4.5.47 ועד 31.7.47, היום הרצחני שהתנהל כנגד תושבי ת"א וראשל"צ.
הערות סיכום: א. "כלניות" : כינוי שהוצמד לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית שהוצבה בא"י ב-1945. השם ניתן בגלל צבע הכומתה האדום. גם שירם של אלתרמן ווילנסקי בשם זה תרם להפצת הכינוי, עד כדי כך שהוגבל שידורו ברדיו. ב. תיאור נסיעת קו 4 לקוח מספרו של חיים שנהב "המנדט ושברו".