הרצל אמר...
ה"עת החדשה" מוגדרת ע"י היסטוריונים כתקופה שראשיתה בגילוי אמריקה בשנת 1492. לנו, היהודים, זכור תאריך זה לדיראון, כי זו השנה בה נושלו וגורשו יהודי ספרד.
בקרב חוקרים בני עמנו תחילת העת החדשה שלנו, המודרנית, הלאומית והציונית, נספרת מתחילת שנות השמונים של המאה התשע עשרה, תקופה בה גאתה וגברה האנטישמיות באירופה המזרחית והביאה בכנפיה פרעות ופוגרומים ביהודים, כשהשיא היה במה שכונה "סופות בנגב".
אלו השנים שהציונות עשתה את צעדיה הראשונים. בארץ ישראל הוקמו המושבות הראשונות - פתח תקווה, ראש פינה וראשון לציון.
באותם ימים הפציעה בשמי היהדות דמות הרואית, "חוזה המדינה" - בנימין זאב הרצל. הרצל התקבל באופן יוצא מהכלל על ידי כל האידאולוגיות והזרמים (למעט פלגים חרדים) כמייסד הציונות כתנועה לאומית יהודית השואפת ופועלת להקמה מדינה בטריטוריה ההיסטורית. יש הטוענים שמשפט דרייפוס שימש כזרז לפעילותו.
הרצל הגיע לפעילות ציבורית מעולם יהודי ליברלי משכיל. יש שראו בציבור זה "מתבוללים". הוא נקט במהלכים מפתיעים ובפעילות בלתי נלאית. בתחילה הוא גייס תומכים ופעילים ובעזרתם הגיע למנהיגים וראשי מדינות וניצב לפניהם כנציג גאה של העם היהודי. דומה שלפניו איש לא עשה זאת. הוא היה איש צעיר וככזה נותר בלב העם היהודי, שקיבל אותו עם מותו בטרם עת כ"מלך" מודרני.
הרצל עם משפחתו, בודפשט, הונגריה, 1875 בקירוב באדיבות: בית התפוצות, ארכיון התצלומים, באדיבות הרצל פטאי
הקונגרס הציוני הראשון, בבזל שנת 1897, התכנס לאחר רצף של פעילות דיפלומטית של הרצל. הוא עצמו ניצב באירוע הפתיחה מול קהל הצירים עם הישגים מרשימים והוא בן 37 בלבד.
רשימה צנועה זו לא תעסוק באיש הרצל ובפעילותו. הדברים נכתבו ועוד ייכתבו. אנו נעסוק בשתי תוכניות שהרצל היה שותף להן ולא יצאו לפועל – "תוכנית אוגנדה" ו"התוכנית להתיישבות יהודית בצפון סיני".
לצורך הבנת התהליך שעבר הרצל עד לניסיונות ההתיישבות מחוץ לגבולות א"י יש לזכור כי הרצל ומקורבים לו בהסתדרות הציונית האמינו בכל ליבם כי המעצמות כולן יקבלו את הרעיון של הקמת ישות יהודית בפלשתינה א"י לא מתוך דאגה ליהודים חלילה, כי אם מתוך אינטרסים דתיים, כלכליים ומדיניים.
בשנת 1898 נפגש הרצל לראשונה עם הקיסר הגרמני והציג לו את תוכניתו להוצאת היהודים מגרמניה, מה שאמור היה לחסל את הסיבות לאנטישמיות, "רחמנא ליצלן".
לפי התוכנית, במקום החדש תשווק תוצרת גרמנית, כמו כן התרבות הגרמנית תהיה דומיננטית ותשמש כמאחז גרמני במזרח התיכון.
הרעיון נראה מפתה, אך מתוך חשש לתגובה קשה של השלטון התורכי דחה הקיסר הגרמני את ההצעה והודיע על כך להרצל בפגישתם השנייה.
הניסיון הבא נעשה מול הסולטן התורכי בשנת 1901. מתוך ידיעה כי האימפריה הייתה נתונה בקשיים כלכליים, הרצל הציע לחכור את פלשתינה מתורכיה תמורת סכום גבוה. בנוסף לכך, הרצל הציג תוכנית כלכלית לפיה בעלי הון יהודים ישקיעו באימפריה העותמנית וישדרגו אותה בכל התחומים.
הרצל בביקור אצל הסולטן התורכי, 1901
הסולטן לא ממש האמין ליכולתו של הרצל לממש את ההבטחות, זאת בנוסף לחששו כי התיישבות מאורגנת של יהודים תגרום להתנגשויות עם המוסלמים באזור, דבר שלא היה רצוי לאימפריה הנחלשת שנזקקה לכל בעל ברית.
לאחר כישלון האורינטציה התורכית הרצל לא התייאש. עם מקורביו גלגל את המשך יישום המפעל הציוני והכתובת הבאה הייתה בריטניה.
בנקודה זו של הרשימה אני חוזר ומזכיר כי אנו עוסקים בשתי תוכניות התיישבות שהרצל היה שותף לבחינתן. האיש המופלא הזה היה מעיין נובע של דרכים ורעיונות למימוש הציונות. עסקו ויעסקו בכתיבתו ובמעשיו חוקרים רבים, אנו בצניעותנו מספרים בקצרה המתחייבת אודות שניים מהרעיונות.
התוכנית להתיישבות יהודית בצפון סיני
המגעים עם השלטונות הבריטיים התחילו בשנת 1902. ההנהגה הציונית הייתה מודעת לכך שהגירה המונית, שכללה יהודים ממזרח אירופה, גרמה "בעיה" לבריטים. הם אף הקימו ועדה למציאת פתרון. הרצל האמין כי מבחינת העם היהודי התיישבות בארץ שכנה במזרח התיכון תקרב אותו לארץ ישראל ומכאן המעבר לציון יהיה מהיר. בתחילה דובר גם על קפריסין, אולם רעיון זה ירד במהרה. בתיק התוכניות נותרה התוכנית לאל עריש.
רעיון ההתיישבות באזור זה מקורו ביוזמה של פעיל יהודי גרמני בשם טריטש, אשר הציג אותו בפני פעילים ציונים בגרמניה. הדבר נראה להם, הם גייסו לנושא מימון והציגו אותו לקונגרס הציוני ה-5 בשנת 1901. הקונגרס דחה את ההצעה ברוב קולות.
למרות זאת הרצל עצמו "אהב" את הרעיון. הוא העריך כי הבריטים ששלטו למעשה במצרים ושאפו להשפעה במזרח התיכון יקבלו את ההצעה בהנחה כי ישות אוהדת בצפון סיני תסייע להם בהמשך בדרכם מזרחה.
ביום 22.10.1902 נפגש הרצל עם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין ואח"כ עם שרים נוספים והציג בפניהם את תוכניתו. חשוב לציין כי הפגישות לא היו יוצאות לפועל לולא תמיכת ראשי הקהילה היהודית, אוהדי התנועה הציונית וגם בעלי השפעה במערכות השלטון בלונדון.
השרים המארחים, כל אחד בתורו, הגיבו בהתלהבות. אך רק למראית עין.
הם פטרו את הרצל בהמלצה לפנות ישירות לנציג הממשלה במצרים, הלורד קרומר, ע"מ שהוא יקדם את העניין מול השלטון המצרי. קרומר נהג בנימוס והציע לשליח הציוני להוציא צוות לסקירת האזור ובדיקת התאמתו להתיישבות. בה בעת הוא הודיע לממשלתו כי לדעתו התכנית דמיונית והוא מתנגד לה בתוקף.
בפברואר 1903 יצאה המשלחת למצרים לבדיקת היתכנות ההתיישבות. הקבוצה הייתה מורכבת מבעלי מקצוע מומחים מתחומים רבים ממחצבים, אדריכלות ועד רפואה. היא לוותה בקבוצה גדולה של בדואים אנשי המקום שדאגו להסעה, מזון, לינה ואבטחה.
משלחת הסקר עברה, בתנאים נוחים, את אזור החוף ואת מרכז סיני. במהלך המסע הם עדכנו את הרצל בהתקדמותם. ב-26.3 הם השלימו את כתיבת ההמלצות, ציינו את הקושי שבמקום והעלו כמה פתרונות שעלותם הייתה גבוהה ביותר. למשל, הזרמת מים מהנילוס לאזור אל-עריש.
חברי המשלחת בסיני. באדיבות מרכז הרצל
חברי המשלחת בביקור בפירמידות במצרים
במקביל לסקר, ההנהגה הציונית התחילה באיגום תקציבים למימוש התוכנית ואף הצליחה לרתום את בית רוטשילד לפרויקט. הרצל הגיע למצרים ונפגש עם ראש הממשלה ועם הנציג הבריטי, הלורד קרומר.
בשלב זה המהלך נראה ישים והמארחים הציעו להרצל ומלוויו להכין חוזה לחתימה, אך בו בזמן הם פרסמו את התנאים המשותפים למצרים ולבריטים שדחו את רעיון הישות היהודית מכל וכל.
נעשו עוד כמה ניסיונות שכנוע של הממשלה הבריטית ע"י נציג יהדות בריטניה, אך הדבר לא צלח. ב-16.7.1903 הודיע בכתב השר סנדרסון לנציג הקהילה גרינברג כי נושא התיישבות בסיני ירד מסדר היום. כתחליף הציעה בריטניה לקונגרס היהודי להתנחל במזרח אפריקה בגבול אוגנדה-קניה.
טרם סיום הפרק אודות גוויעתה של התכנית, בפרספקטיבה של 116 שנים, נראה שהמרכיבים בדו"ח המשלחת היו בהחלט ישימים. די להזכיר את סכר הרואפה שהוקם בנחל אל-עריש ואפשר עיבוד שטחים חקלאיים, וכן את העברת המים מתחת לתעלת סואץ והקמת מה שכונה בצה"ל "החווה הסינית".
לאחר עשרות שנים מדינת ישראל הפכה את האזור ממזרח לאל-עריש בואכה פתחת רפיח לחבל התיישבות. במרכזו הייתה העיר ימית וסביבו מושבי גוש שדות.
עובדות אלה מעידות כי המשלחת עשתה מלאכתה במקצועיות. כהוקרה ותזכורת לאבות הרעיון אחד ממושבי הגוש נשא את השם "תרס"ג", שזהו המניין העברי לשנת 1903.
עוד טרם ירדה מהשולחן תוכנית ההתיישבות בצפון סיני ובאל-עריש הבריטים הציעו רעיון בוסר חדש, שייקרא להלן: תוכנית אוגנדה.
גם כאן היה מעורב שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין. צ'מברליין פנה באמצעות נציג ההסתדרות הציונית בלונדון אל הרצל והציע לו אזור התיישבות בגודל של 12,000 קמ"ר בשטח אוגנדה במזרח אפריקה (כיום המקום בתחומה של קנייה).
השר הבריטי האמין כי התיישבות יהודית באוגנדה תעבה את האוכלוסייה "הלבנה" ותחזק את השלטון הבריטי במזרח אפריקה.
כאשר הרצל קיבל את ההצעה הוא למד אותה, איתר את החסרונות והמגרעות, חזה את תגובת הצירים בקונגרס, אבל האמין כי יצליח לשכנע את חבריו ביתרונותיה של ההצעה.
הרצל, בתבונתו המדינית הרבה, ראה בהיענות שני הישגים. האחד, יצירת לחץ על התורכים ע"י הזרמת ההון היהודי לשטח שלא בשליטתם. הכספים היו כאוויר לנשימה לאימפריה המתפוררת. לדעתו, פעולה כזו תביא להסרת התנגדותם להתיישבות בא"י מהחשש שהכסף יועבר לבריטים.
השני, יצירת "מקלט לילה" ליהודים שברחו מרוסיה בעקבות גל הפרעות והפוגרומים וקיבוצם באזור מוגדר, ובהמשך העברתם לארץ ישראל.
לאחר שהוועד הפועל של ההסתדרות הציונית אישר את ההצעה היא הובאה לפני הקונגרס ב-6.8.1903. וכאן, כצפוי, פרצה הסערה. לאחר ויכוחים קשים, הצעות ופשרות שעלו וירדו, ואפילו רגע שהקונגרס עמד בפני פילוג, הושגה פשרה, שהתקבלה אח"כ בהצבעה, לפיה תמונה משלחת סקר (מוכר?) ובקונגרס הבא תדון המליאה בהמלצות.
הרצל בקרב קבוצת עיתונאים ציוניים בקונגרס השישי, 1903. באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
במהלך השנה שלאחר מכן אירעו תהפוכות ואירועים ששינו את סדר היום הציוני. ועדת הבדיקה שיצאה למקום שללה את אפשרות ההתיישבות באזור המוצע, הבריטים, בלחץ המתיישבים, פסלו גם הם את רעיון השכנות היהודית והגרוע מכל, בנימין זאב הרצל נפטר ב-3.7.1904.
הקונגרס הציוני ה-7 ביולי 1905 החליט על מחיקת תכנית אוגנדה ושיבה ל"חזון בזל" לשיבה לציון.
כך נמוגו שתי תכניות שבאו להציע דרכים חדשות ויצירתיות לקימום העם היהודי כישות עצמאית ולאו דווקא בארץ ישראל.
בדיעבד, ניתן לומר שלאף אחת מהן לא היה סיכוי. יחד עם זאת, חשיבותן של התכניות הוא בכך שהועלו ע"י נציגות נבחרת, נדונו עם שליטי המעצמות בריטניה, תורכיה וגרמניה, לראשונה בגובה העיניים עם נציג מוסמך של העם היהודי - בנימין זאב הרצל.
הודעה על פטירתו של הרצל בשבועון מיסודו "די ולט" (גרמנית: Die Welt), וינה, 1904