תל אביב חוות קדמו לה

העיר העברית הראשונה תל אביב נאמר עליה כי נולדה מן החולות. בדרכה הייחודית צמחה והפכה למטרופולין ענק ובירה כלכלית ועסקית של מדינת ישראל כולה.

בקורות העיר נוהגים להזכיר ולציין את השכונות הראשונות "נווה צדק" שנוסדה בשנת 1887 ו"אחוזת בית" ב-1909.

המרחב הצפוף שהעיר משתרעת עליו כיום היה באותה תקופה אזור דליל אוכלוסיה, עם מספר ישובים וחוות חקלאיות שתושביהם הלא יהודים הגיעו לכאן מסיבות דתיות מיסיונריות.

זאת אולי הסיבה לכך ששמם לא נותר בזיכרון המשותף. מה שמוכר הם הכפרים הערביים שייח מוניס, סומייל וכפר סאלמה.

יוצאות מכלל זה המושבה האמריקאית בגבול יפו ת"א והתיישבות הטמפלרים בשרונה ווָלְהַאלַה. הן נוסדו מאוחר יותר ולכן אולי השאירו את חותמן בשטח, בתכנונן ובבנייה המרשימה.

דגל נאצי מונף בחזית הקונסוליה הגרמנית בשכונת וָלְהַאלַה

לצידן של שכונות אלה פעלו באזור כמה חוות שלא נותרו מהן מבנים בולטים בשטח, אך לעומת זאת השאירו עקבות עמוקים בהיסטוריה של העיר.

החווה הראשונה היתה באזור שמוכר כיום כ"שכונת מונטיפיורי". בשנת 1842 רכש רבה של יפו, יהודה מרגוזה, את הקרקע ובמקום ניטע פרדס הדרים. עיבוד החלקה לא היה מקצועי דיו והפרדס ייצר הפסדים. אז רכש משה מונטיפיורי את מכלול החווה והוריד את הנטל מקהילת יפו.

מאחר ועיבוד חקלאי לא היה כלול בעסקיו של הנדבן הוא החכיר את החווה למיסיונרים מחוות "הר התקווה". אלו עיבדו את הפרדס עד שנת 1858, אז חזרו לארצות הברית (על חוות "הר התקווה" וסופה המר נפרסם בקרוב רשימה מיוחדת).

במשך כמה שנים ניסו גורמים שונים להחזיק בפרדס וכשלו. בשנת 1894 קיבל ביה"ס החקלאי מקווה ישראל את החווה והחזיק בה עד 1922, כשהעיבוד נעשה בידי המורים והתלמידים. עם השבת החווה ליורשי מונטיפיורי נמכר המקום למשקיעים. אלו עקרו את ההדרים, הגוש חולק למגרשים שנמכרו בתנאים נוחים למעוניינים, מכאן ובהמשך נבנתה במקום השכונה המוכרת היום כשכונת מונטיפיורי.

שרידי חוות "הר תקווה", 1933

צילום: יוסף בן יוסף. באדיבות ארכיון עיריית תל-אביב

אזור נוסף במרכז העיר, שכיום חוצים אותו הרחובות ברזילי, החשמל, לבונטין ומקווה ישראל, היה גם הוא בעברו משק חקלאי עם אוריינטציה מיסיונרית. המקום נקרא "משק לדוגמא".

תחילתו ברעיון של קבוצה אנגלית שהתארגנה כדי להקים בארץ ישראל משק חקלאי. הכוונה הייתה להעסיק בו מומרים, אשר בנוסף לעבודה החקלאית יעסקו בעבודה קהילתית שעיקרה הבאת מקומיים, יהודים ומוסלמים, אל תחת כנפי הדת הנוצרית.

שליח הקבוצה האנגלית, אלפרד איזאקס, רכש ב-1856 חלקת אדמה בגודל של 36 דונם. החלקה הייתה נטועה בעצי פרי והיו בה גם כמה מבני משק. שנה לאחר מכן הגיע מאנגליה לחווה פול איזאק הרשון, יהודי מומר. הרשון קיבל את המשק לאחריותו, עיבד את הקרקע, זרע ושתל, חפר באר והקים בית מגורים גדול. המקום אכן הפך "משק לדוגמא".

לאחר 12 שנות עבודה חקלאית הותש איזאק מהקשיים שבאחזקת המשק ועזב. המקום נמסר לניהול של ארגון מומרים בשם "חברה נוצרית עברית לעזרה". זו מינתה למנהל המשק את יעקב סקינגר, נתין גרמני תושב יפו. הקשר המשולש סקינגר, חברה הנוצרית עברית לעזרה והבעלים החזיק כשלוש שנים ואז התגלע סכסוך כספי שנמשך לאורך כ-20 שנה. לאורך כל התקופה המשיך סקינגר לנהל את המשק לצד עבודתו המיסיונרית.

הסכסוך הממושך הביא להפסדים מצטברים. הבעלים האנגלים החליטו למכור את את החווה לאחים רוק, משפחה ערבית נוצרית אמידה מיפו, בעלת נכסים ופרדסים באזור. משפחת רוק החזיקה בחלקה עד שנת 1922, אז נמכר המקום בתוספת עוד שטח לקבוצה יהודית בשם "ועד קוני פרדס מודל פארם", במטרה להקים שכונה עברית.

כאן מסתיים הפרק הנוצרי של המתחם ומכאן מתחיל הפרק הציוני. השכונה שהוקמה נשאה באותו הזמן את השם רמת השרון. שם זה עבר מאוחר יותר לשכונה אחרת שהפכה לעיר שנושאת אותו בגאווה גם כיום.

רמת השרון התל אביבית נבנתה בין הרחובות אלנבי, דרך פ"ת ומקווה ישראל. במהלך השנים האזור עבר ועובר שינויים, אולם עדיין נראים ובולטים בתים מתקופות שונות המעידים על אמידות הבעלים. (המידע אודות המשק לדוגמא ושכונת רמת השרון הובא מהספר "ת"א עיר גלויה" שנכתב ע"י יוסי גולדברג, שולה וידריך וד"ר עירית עמית-כהן).

דרך פתח תקווה בשנות השלושים, תחומה בחומת כורכר. במרכז התמונה: תחנת הכוח הראשונה (שנבנתה בשטח ה"משק לדוגמא") מימין: כמה מבתי שכונת רמת השרון דאז (רחוב החשמל כיום) צילום באדיבות האנציקלופדיה העירונית

החווה הבאה שנעסוק בה נשאה את השם "חוות רוהם", שגם היא התקיימה בשטח פתוח ללא שכנים בסמיכות. ההתפתחות המהירה של האזור במהלך השנים הביאה את המקום להיות היום מרכז עירוני מאוכלס בצפיפות שבמרכזו פועל ביה"ס לאומנויות של תל אביב. כדי לאמוד את גודל החווה נמתח קו דימיוני בצמוד לרחובות המוכרים: בצפון לינקולן, במזרח דרך בגין, בדרום רח' אוליפנט ובמערב השיק רח' וילסון.

טרם שנעסוק בגלגוליה של החווה, חשוב לציין כי בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו החלה מגמה של רכישת קרקעות ונכסים ע"י מדינות, ארגונים ויזמים פרטיים. לחלק מהרכישות היה פן דתי אבל ללא כל ספק המניע העיקרי היה כלכלי.

תעלת סואץ החלה להיחפר בשנת 1859 ונפתחה לשייט ב-1869.היא שינתה משמעותית את מסלולי השייט העולמי וייצרה אינטרסים חדשים שבעלי עניין רצו להיות שותפים להם. מכאן תובן רכישת האדמות המואצת בסביבות יפו.

"מסדר האחיות הרומיות", מסדר קתולי איטלקי, היה בעל קרקעות באזור המדובר (לא ידועים לי פרטים נוספים אודותיו) ולא ידוע לאיזה צורך החזיק בקרקעות. יוזם החווה, הגרמני קונרד רוהם, הגיע לפלסתינה-א"י בשנת 1870. ראוי לציין כי הוא היה הגרמני הטמפלרי הראשון בפלסטינה של אז. הוא רכש את חלקת האדמה מהמסדר האיטלקי בשנת 1870.

שנתיים לאחר מכן הלכה לעולמה רעייתו. יומיים אח"כ מת גם קונרד רוהם עצמו. את החווה רכש בשנת 1872 יוהאן גינטנר, גרמני טמפלרי. אלו היו גם הימים בהם קבוצת הטמפלרים הראשונה התחילה את בניית שרונה. משפחת גינטנר הפכה את המקום לחווה חקלאית לכל דבר. המשפחה עסקה בגידול ירקות, עצי הדר ופירות נשירים כמו אפרסקים ומשמשים.

חוות רוהם בקטע צילום אוויר של טייסת גרמנית, 1917. באדיבות האנציקלופדיה העירונית

עם השנים השתנה שמה ל"פרדס גינטנר", כך היא מוכרת במפות וברישומים.

גם צביונה החקלאי השתנה כאשר הבן עמנואל הקים מאפייה שסיפקה לחם ומאפים לשכונות הטמפלריות ואף לקונים יהודים שמספרם הלך וגדל הודות להתפתחות האורבנית המואצת.

וילי גינטנר, נכד למייסדי החווה, פיתח את תחום הלחם והמאפים. הוא, רעייתו ואחותו פתחו בית קפה במרכז שכונת שרונה. קפה גינטנר הפך תוך תקופה קצרה למקום בילוי מבוקש. הגיעו אליו לקוחות מכל האזור, גרמנים, אנגלים ויהודים, שהמשותף לכולם היה הרצון לחוות אווירה אירופאית.

בית הקפה פעל בלב שרונה עד לימי מלחמת העולם השנייה, במהלכה הוגלו התושבים הטמפלרים הגרמנים ע"י השלטון הבריטי לאוסטרליה בגלל היותם אזרחי ארץ אויב.

הקונדיטוריה ב"קפה גינטנר" בשרונה. צילום מאוסף תיאו וולר, אוסטרליה

חוות רוהם-גינטנר המשיכה להתקיים כמשק חקלאי עד גירוש בעליה עם הקהילה הטמפלרית. מיד לאחר המלחמה סופחו אדמות החווה לעיר ת"א. מהר מאוד נעקרו הפרדסים והמטעים, נערכה פרצלציה, המגרשים נמכרו ובמהרה צמחו במקום בנייני מגורים שהפכו לשכונות עירוניות מבוקשות.

מהחווה נותרו בשטח מספר פרטים. חומת הכורכר ההיקפית נראית כיום ברחוב מזא"ה בין הבתים 61 ל-63, ממשיכה לרחוב אוליפנט ונמשכת עד ביה"ס לאומנויות. את עץ השקמה העתיק שהיה במתחם החווה ניתן לראות בחצר הבית ברחוב מזא"ה 59.

שרידי חומת הכורכר ברחוב מזא"ה 61, כיום (צילום: אתר מכל מקום)

שרידי חומת הכורכר ברחוב אוליפנט, סמוך לביה"ס לאומנויות (צילום: אתר מכל מקום)

ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב אוליפנט נמצאים שרידי בריכת המים ששימשה את אנשי החווה וסיפקה מים לשטחים החקלאים.

בריכת המים בחוות רוהם-גינטנר.

עד כאן סיפורן של שלוש החוות שפעלו במרחב טרם ייסוד תל אביב. בתוך קורות האתרים הוזכרו שתי יוזמות התיישבות - "הר התקווה" ושרונה הטמפלרית. שתי שכונות אלה הן מאבני היסוד של ההתיישבות בארץ ישראל. בעתיד אנו נפרסם את סיפורן המלא בפרוט שהן ראויות לו.