מהקווקז הנה באנו
בשנים האחרונות, הודות לאמצעי תקשורת מודפסת ואלקטרונית, הציבור הישראלי נחשף ומתוודע יותר ויותר לטרגדיות שפקדו עמים שונים מאזור הקווקז ועד למרכז טורקיה ואשר חיים איתנו.
כוונתי לבני העמים הארמני והצ'רקסי, מיעוטים המשולבים במדינה ורואים עצמם אזרחים שווים לזכויות וחובות. הם חלקים מעמים מוכרים בעלי תרבות ומורשת החיים באירופה ובאסיה.
שואת הארמנים ידועה ומוכרת לכל. המוזר והתמוה הוא ששלטונות ישראל, לאורך השנים, ללא הבדל אידיאולוגי, ימין או שמאל, מעלים את ההכרה בשואת הארמנים רק כאשר היחסים עם טורקיה נקלעים למשבר.
במקרה זה אין צל של ספק כי הטורקים הם שביצעו את רצח העם. רק שיקולים דיפלומטיים מניעים את העם היהודי, שסבל יותר מכל לאורך ההיסטוריה מפוגרומים והשמדה, להסס מלהכיר בסבל האחר.
גם הצ'רקסים סבלו רצח עם והגליה מידי חיילי האימפריה הרוסית, בשנות השישים של המאה ה-19. השלטונות והמשטרים ברוסיה עשו ועושים רבות כדי להתנער ולהשכיח את המעשים.
דוגמה עכשווית – האירוח של המונדיאל בסביבות העיר סוצ'י, שהייתה גיא הריגה לצ'רקסים. לפני מספר שנים התקיימה באותו מקום אולימפיאדת חורף מרהיבה וגם לקראתה ובמהלכה התעלמו השלטונות הרוסים מטבח הצ'רקסים ומבקשות להנצחה ולאזכור.
אסון העם החל עם הכיבוש הרוסי וביצוע התכנית להוצאת הצ'רקסים ממולדתם - צ'רקסייה. בני העם נדדו ברחבי האימפריה הטורקית, הגיעו לארצות הבלקן, לצפון אפריקה ולרחבי המזרח התיכון וכמובן לארץ ישראל.
הצ'רקסים בורחים לטורקיה כתוצאה מהשתלטות חיילים רוסים על ארצם (ציור של האמן אאורליה Aurelia)
כיום חיים בני הקהילה הצ'רקסית בשני ישובים בישראל. ריחאניה בגליל העליון וכפר כמא על גבול עמק יזרעאל והגליל התחתון. סה"כ מונה האוכלוסייה כ-5,000 תושבים.
טרם נעסוק בקורות העם במזרח התיכון מאז מחצית המאה ה-19, נסקור בקצרה את ההיסטוריה, את המוצא ומה הביא את בני העם הצ'רקסי לנטוש את ארצם ולהגיע לאזורנו.
שמם המקורי הוא "אדיג". המושג אדיג מגדיר איש אציל, מושלם במידותיו ותכונותיו - כך רואים עצמם בני הקהילה. השם "צ'רקסים" ניתן להם ע"י עמים שכנים בקווקז, כינוי שבא להדגיש את היותם לוחמים עזי נפש שלא מומלץ להתעמת איתם. היותם לוחמים מיומנים הביא אותם להיות חלק מצבאות שונים במהלך ההיסטוריה. בתקופה הממלוכית הגיעו לעמדות שליטה ברחבי האימפריה.
האימפריה הטורקית-עותמנית, שתפסה את מקומם של הממלוכים ב-1517, שלטה ללא מצרים ברחבי המזרח התיכון, חצי האי ערב, צפון אפריקה ואף חלקים מאירופה. במהלך מסע ההשתלטות הגיעו הטורקים לקווקז וכאן פגשו את העם הצ'רקסי.
המפגש הטורקי צ'רקסי הועיל לשני הצדדים. הטורקים מצאו בני ברית מוסלמים סונים, אנשי צבא וממשל שהיו נחוצים להם לתחזוקת הממלכה. הצ'רקסים זיהו הזדמנות להשתלבות ולתפיסת עמדות מפתח במערכת השלטון האימפריאלית.
קצינים במדים בסגנון צ'רקסי, מאחור קצין לבוש מדים טורקיים
שיתוף פעולה זה התקיים בהצלחה לטובת המעורבים, עד שרוסיה הצליחה, לאחר מלחמות של שנים, לסלק את הטורקים מהקווקז. יציאת הטורקים והכיבוש הרוסי הן נקודת ציון טראגית בהיסטוריה הצ'רקסית.
המגמה הרוסית להשתלט על אזור הקווקז החלה עוד במאה ה-15. התהליך היה איטי ולשיאו הגיע בשנת 1864. בני העם האדיגי-הצ'רקסי מציינים שנה זו כשנת אסונם. הרוסים הכובשים פתחו במהלכים אלימים במגמה להבריח את בני העם או לחסלם, כדי לפנות את הארץ.
מהלך מלחמתי זה הביא להגליית רוב רובה של האוכלוסייה. הנותרים הושמדו ברצח עם שיטתי. הרוסים רצחו מליון וחצי אזרחים. חוקרים והיסטוריונים מציינים כי זה רצח העם הגדול ביותר שבוצע במאה ה-19, וזאת באירופה!
הסולטן הטורקי עבד אלחמיד הורה לאנשיו בשלטון האזרחי ובצבא לסייע וליזום תנאים על מנת לעודד את הגולים הצ'רקסים להגיע ולהתיישב באזורי הספר של האימפריה. הוקצו לכך קרקעות באזורי הגבול הרגישים, הוקמו כפרים והם היוו קיר ברזל כנגד נוודי המדבר שפלשו מדי פעם וחמסו את הארץ הזרועה.
בין הבדואים הפולשים והצ'רקסים המגינים נערכו מספר קרבות בבקעת הירדן ובגולן עד לייצוב הגבול. הטורקים הקימו לאורך הגבול המזרחי בגלעד שורה של ישובים ועודדו את הלוחמים על משפחותיהם להתיישב במקום. מסתבר ששיתוף הפעולה האריך ימים וכאשר לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה ממלכת ירדן - גם שם נמצאו הצ'רקסים בתפקידים בכירים בשלטון האזרחי ובמערכת הצבאית.
על אף חלקם הצנוע בכלל אוכלוסיית הממלכה החזיקו הצ'רקסים בתפקידים מרכזיים בממשל. ע"פ ההיסטוריה הירדנית, התיישבות הצ'רקסים במאה ה-19 באזור עמאן הביאה לכך שהשלטון הבריטי, לאחר מלחמת העולם הראשונה, קבע את מקום מושבו בעמאן.
תרבותם האירופית הביאה לשילובם במערכת השלטון, הם תפסו תפקידים בצמרת, כולל תפקיד של ראש ממשלה. לבני העדה שוריינו 2 מושבים בפרלמנט. כמו כן, היותם אנשי חייל הביא לכך כי נבחרו למשמר האישי של המלך.
סעיד אל-מופתי, הפוליטיקאי ממוצא צ'רקסי שכיהן כראש ממשלת ירדן שלוש פעמים בין השנים 1950-1956
בתחום פלשתינה של אז וישראל כיום התיישבו הצ'רקסים בשלושה כפרים. שניים שהוזכרו, כפר כמא וריחאניה והשלישי במקום שנשא את השם חרבת צ'רקס. חרבת צ'רקס היא במקום המוכר כיום כשמורת האלונים במפגש כביש 65 לכביש פרדס חנה. הכפר לא שרד את מגפת המלריה.
בטרם נפרט את קורות הצ'רקסים בא"י נעסוק בקצרה בחייהם המורכבים בסוריה.
בסוריה, כמו בסוריה, הכל מסובך. כך גם מצבם של הצ'רקסים. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, המנדט הצרפתי שקיבל את השלטון השאיר אותם בכפרי הספר בהם יושבו ע"י הטורקים. יחד עם זאת הם זכו באוטונומיה תרבותית, באפשרות ללמד את שפתם, לשמר את מנהגיהם ולהנציח את מורשתם.
המנדט הצרפתי הקים בסוריה צבא מקצועי שהיה מבוסס על מיעוטים וכמובן מאליו הצ'רקסים תפסו בו עמדות פיקוד, עד לכינונה של סוריה העצמאית בשנת 1946. תחת המנדט הצרפתי וממשל וישי, הצ'רקסים שרתו את השלטון ודיכוי התקוממויות הדרוזים היה חלק ממשימותיהם.
פרשים צ'רקסים מצבא צרפת בעת כיבוש דמשק, 21 ביוני, 1941
עם עזיבת הצרפתים, השלטון הסורי העצמאי ויתר על שרותיהם והם שבו לכפריהם שהיו ברובם בגולן.
בנוסף לצ'רקסים חיו בגולן מוסלמים סונים ודרוזים בכפרים המוכרים לנו גם כיום. ערב מלחמת ששת הימים מנתה האוכלוסייה הצ'רקסית בגולן כ-30,000 איש ב-13 כפרים והעיירה קונטרה הייתה מרכזם.
עם כיבוש הגולן ע"י ישראל, התושבים המוסלמים הסונים נמלטו והדרוזים, כידוע, העדיפו לחיות תחת שלטון ישראל. התושבים הצ'רקסים בחרו להמתין ולראות כיצד יתפתחו הדברים. היו בקרב מנהיגי העדה דעות לכאן ולכאן.
התומכים בהשארות טענו כי לא ייפגעו בידי צה"ל וכדוגמא הביאו את אחיהם בארץ. עוד טענו כי אם ישמרו על ניטרליות הסורים, לכשישובו, לא יפגעו בהם.
הטוענים לעזיבה חששו גם מהסורים שינקמו בהם באכזריות לכשישובו וגם מהדרוזים, אשר תחת חסות בני בריתם הישראלים, יבואו איתם חשבון על כך כי תחת השלטון הסורי הם לקחו חלק פעיל בדיכוי המרד הדרוזי.
זרז נוסף לעזיבה הייתה התנהגות ממשלת ישראל. הנהגת העדה בארץ פנתה ליגאל אלון, שר בממשלה, שכנם וידידם, בבקשה שיפעל במסגרת ממלכתית כך שיתאפשר להם להמשיך לחיות בבתיהם. על כך לא קיבלו כל תגובה והסיקו כי אין ברירה, צריך לארוז את המטלטלין ולעבור לסוריה, למרות העתיד המעורפל בה. כיום חיים מעט מהצ'רקסים בסוריה, חלקם היגרו לאירופה וחלק חזרו למולדת בקווקז.
בשטח נשארו הכפרים, המסגדים המיוחדים והבתים בנויי הבזלת עם גגות הרעפים האדומים. בשנים הראשונות לאחר המלחמה המטיילים בגולן פגשו בכפרים הנטושים שנבזזו ונהרסו ונותרו רק שמותיהם לכבישים ולצמתים.
כאמור, לארץ ישראל הגיעו הצ'רקסים בשנות השמונים של המאה ה-19. הם הקימו את כפריהם במקומות מרוחקים, למעט חרבת צ'רקס בשרון, כפר קטן שלא שרד. באותן שנים החלה גם ההתיישבות היהודית ובין שתי הקהילות נוצר קשר אמיץ, כפי שקורה בין מיעוטים.
מוצאן של שתי הקבוצות היה ממזרח אירופה. השפה הדומה, העברת הידע, הצורך בביטחון ובשמירה, כל אלה תרמו לשכנות הטובה. דוגמא לכך ניתן לראות ביחסי השכנות הטובים בין כפר תבור וסג'רה העבריות לכפר כמא הצ'רקסית.
בתקופת המנדט הבריטי בא"י, כאשר נאסרה העלייה, סייעו הצ'רקסים בהתגנבות הרגלית מסוריה ולבנון אל הישובים היהודים בגליל ומכאן למרכז הארץ. בימי מלחמת העצמאות לחמו הצ'רקסים לצד שכניהם היהודים. עם הקמת צה"ל שרתו ביחידות המיעוטים במסגרת פלוגת פרשים מיוחדת ובהמשך הפכה היחידה ל"חיל הספר" המוכר כיום כמשמר הגבול.
החל משנת 1958 משרתים הצ'רקסים שרות חובה בצה"ל וממלאים תפקידים במערכות הביטחון, המשטרה, שב"ס וגופים אחרים. מיותר לציין כי הינם אזרחים שווי זכויות וחובות, בנותיהן ובניהם נמצאים בכל מערכות החינוך, החברה הספורט והכלכלה בארץ.
יום הזיכרון הצ'רקסי בכפר כמא, 2017 (צילום באדיבות המועצה המקומית כפר כמא)
על הקשר ושיתוף הפעולה בין הקהילה הצ'רקסית למדינת ישראל העיבה פרשת עיזאת נאפסו. מקרה מביש בו נעצר בינואר 1980 קצין אשר שרת בדרום לבנון והואשם בריגול ובבגידה ולאחר מעצר ועינויים נשפט ל-18שנות מאסר. כל הערכאות דחו את ערעוריו.
לאחר כשבע שנים, בצמוד לבירורים שנערכו בשב"כ בפרשת קו 300, הסתבר כי העדויות והאשמות שתלו בו ברובן היו מופרכות. נאפסו שוחרר בהסכם שנשאר חסוי, כבודו הושב לו והוא זכה לפיצוי על העוול שנגרם לו.
עיתון מעריב. 17.4.1987
במשך כל אותה תקופה היה איפול על המקרה ורק לקראת סיומו הובא הדבר לידיעת הציבור.
כאמור, בזמנו המקרה העיב על היחסים. עם השנים גם זה חלף והיחסים שבו לקדמותם.
כיום הישובים ריחאניה וכפר כמא הינם ישובים מודרניים לכל דבר ועניין. תושביהם חקלאים ובעלי מקצועות חופשיים. בשני הישובים קיימת מגמה של פתיחות ואירוח והרשויות מקיימות פסטיבלים אתניים בליווי סיורים מודרכים. מומלץ להגיע לאירוע שכזה וליהנות ממוסיקה, מחול ומלבושים מסורתיים.
מבט על ריחאניה (צילום באדיבות הארון נאפסו)