המקלעים יורים והשיירה לבן-שמן עוברת
הבוקר, ביושבי מול המקלדת ועל סדר יומי כתיבת רשימה אודות תכנית אחת מיני רבות של הבאת מזון וציוד לישוב הנתון במצור מזה מספר שבועות, האצבעות נעצרות, הראש מאיץ את פעילותו, מתמלא בהגיגים, בגעגועים ובעיקר בתהיות ושאלות.
הייתכן שכל זה אכן התרחש במרחק קצר ממרכזי הישוב היהודי? מה הביא קבוצת אנשים לחרף את נפשם וגם לשלם בחייהם כדי להביא סיוע לישוב נצור? יסולח לי אם שכחתי לציין כי נושא הרשימה הפעם הוא שיירת בן שמן.
עיון וקריאת החומר הרב בנושא, קרבת מקום ההתרחשות למרכז הארץ, תקופת השנה המקבילה בדיוק לפני שבעים שנים ומעל לכל הכרות עם האזור הודות לנסיעות רבות לאורכו ולרוחבו, כל אלה הביאו אותי לכתיבת רשימה זו.
היום סלולים באזור כביש 6 המוכר לכל וכביש 444 הרחב והנוח בקטע זה. בתקופה בה עוסקת הרשימה, כביש 444 היה כביש מפותל וצר ששימש בעיקר את המחצבות שפעלו במקום ולכן הוא נקרא "כביש המחצבות".
הכביש, על תוואי של דרך הים ההיסטורית, נסלל ע"י הבריטים מצומת בן שמן ועד לאזור כפר-סבא וטירה והצבא הבריטי נע בו בהתאם.
יצא לו לחודש נובמבר ששני אירועים היסטוריים בקורות עם ישראל בעת החדשה יחולו במניין ימיו. הראשון שבהם הוא השני לחודש בשנת 1917. ביום זה פרסמה ממשלת בריטניה את תמיכתה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל – הצהרת בלפור. בעצם ימים אלו ציינו מאה שנים להצהרה. לדעתי היה ראוי להקדיש לציון היום קצת יותר מכובדות וחגיגיות מצד רשויות המדינה.
היום השני שחודש נובמבר התכבד בו הוא כמובן הכ"ט, היום בשנת 1947 בו העצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה את תכנית החלוקה האומרת כי א"י תחולק לשתי מדינות, מדינה יהודית ולצידה מדינה ערבית. מספר חדשים לאחר מכן, ב- 14.5.48 הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל.
חגיגות בירושלים, כ"ט בנובמבר 1947. צילום: הנס פין, לע"מ
פרק הזמן שבין 29.11.1947 לבין 15.5.48 הוא חלקה הראשון של מלחמת העצמאות, שחוקרים העוסקים בתקופה מכנים אותו "מלחמת האזרחים". אלו ימים שמערכות השלטון המנדטורי התארגנו לפינוי מסודר ובטוח של המנגנון האזרחי והצבאי וממול מליציות ערביות, בעידוד מנהיגות חסרות ידע ואחריות, ביצעו מעשי רצח ושוד אל מול הישוב היהודי. התרופפות השלטון המרכזי אפשרה לכנופיות ערביות לחסום כבישים, להטיל מצור על ישובים ולפגוע בתחבורה יהודית.
הנהגת הישוב, מחוסר ברירה ובתבונה רבה, גילתה איפוק, חשקה שפתיים והגיבה כראוי במקרים מיוחדים. זאת כדי לא לחשוף את יכולותיו של הישוב פן חלילה הבריטים ישנו את החלטתם על מועד היציאה מא"י.
אחד מהפתרונות שניתנו לחסימות ולהטלות המצור היו נסיעה בשיירות. מכאן המושג "שיירות" הלך והשתרש ולאורך התקופה הציבור הורגל לשם שנכנס למורשת הישראלית בכבוד ובהוקרה.
"שיירה" במונחים של אותה תקופה הייתה שיטת שינוע של ציוד, מזון, חומרי רפואה וכמובן אנשים לישובים מרחוקים או נצורים. בהמשך השתכללו השיטות, נוספו מלווים חמושים, מוגנו כלי הרכב והוצב בראש הטור הנוסע "פורץ מחסומים". תקופה זו מסופרת ומתועדת בפרוט בקורות התקופה ולא ארחיב כאן את היריעה.
שיירת משאיות נוסעת בשדות. אוסף התצלומים של בנו רותנברג, ארכיון המדינה
אחת מאותן שיירות הייתה "שיירת בן שמן". נוסעיה ולוחמיה לא זכו לפרסום ותהילה כמו גיבורי שיירות אחרות ומכאן הרצון לספר אודותיה.
כמה מילים אודות כפר הנוער בן שמן. כיום הוא נמצא בלב ליבה של מדינת ישראל. נתב"ג נמצא מרחק דקות נסיעה, הכבישים הארציים 1 ו-6 עוברים בסמוך, בסביבה מושבים פורחים, במרחק קצר העיר לוד וממזרח העיר מודיעין.
לא כך עם הקמת כפר הנוער בשנת 1927. קדם לו במקום ביח"ר לשמן שלא צלח ולא האריך שנים. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הגיעו לכפר הנוער תלמידות ותלמידים מארצות אירופה שהוריהם צפו את הנולד והעדיפו לילדיהם חיים בפלשתינה א"י. במהלך מלחמת העולם השנייה גבר זרם התלמידים מארצות אירופה והמוסד החינוכי קלט אותם, העניק להם בית והכשיר אותם לקחת בהמשך חלק חשוב בהנהגת המדינה הצעירה.
כפר הנוער "בן שמן" בשנותיו הראשונות
לאחר החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ מצא עצמו כפר הנוער בן שמן מחוץ למדינה היהודית ומוקף כפרים ערביים עויינים (קולה, בית נבאללה, דיר טאריף, חדיאתה, יהודייה וכמובן העיר לוד). בית הספר נמצא בסכנה קיומית יום יומית ולכן התקבלה ההחלטה לפנות את מרבית התלמידים והמורים למוסד "נעורים" בסמוך לנתניה. במקום נשארו אנשי תחזוקה והאחראים על משק החי וגידולים חקלאיים.
המציאות בה נקודת ישוב יהודית הממוקמת במקום בעל חשיבות אסטרטגית נמצאת בסביבה עויינת, הביאה את פיקוד ההגנה לדאוג לאספקת מזון, ציוד לוחמה, מזון לבע"ח וכמובן ציוד רפואי ותרופות.
ב-5.12.1947 הגיעה לבן שמן שיירה איתה הגיעו למקום 20 לוחמים מחטיבת גבעתי לתגבור. השיירה הצליחה לעבור את לוד ללא תקלות, אולם בדרכה חזרה נתקלה במתפרעים ובקושי רב הצליחה להמשיך לת"א. שיירה נוספת הצליחה לעבור את לוד ב- 11.12.47 ולשוב חזרה ללא פגיעות באנשים וברכבים.
פריקת ציוד משיירה שהגיעה לישוב המנותק. צילום מתוך מידעון ארגון "ההגנה"
יומיים לאחר מכן, ב-13.4, מכונית שהסיעה 4 עובדים יהודים של חברת תעופה בריטית למקום עבודתם בשדה התעופה הותקפה. ארבעת הנוסעים נרצחו בידי הפורעים וגופותיהם נשרפו עם הרכב בקצה העיירה לוד.
טרם רצח הנוסעים היהודים בלוד התקבלה החלטה במפקדת ההגנה למצוא מסלול אחר לבן שמן. הדרך היחידה והאפשרית הייתה בכביש שיצא מפ"ת מזרחה לראש העין, מגדל צדק, קולה, בית נבאללה ומכאן לבן שמן, כלומר נסיעה בתוואי "כביש המחצבות".
ב-14.12.47, בשעה 14:30 אחה"צ, יצאה מפתח תקווה שיירה, שכונתה מאוחר יותר "שיירת ה-13" או "שיירת בן שמן". השיירה כללה 5 משאיות, טנדר אזרחי וטנדר שהסיע את הנוטרים המלווים, בסה"כ 7 רכבים. בשיירה היו 48 אנשים, בהם הנהגים, תגבורת לישוב ואזרחים ונוטרים שאבטחו את השיירה.
למרגלות מגדל צדק חל עיכוב בנסיעה כתוצאה מתקר בגלגל. לאחר החלפה מהירה המשיכה השיירה בדרכה. על יד הכפר קולה הם נתקלו במחסום ובאש רובים מצידי הכביש. המלווים השיבו אש, אחד מהם נפצע ותוך התארגנות מהירה נמשכה הנסיעה.
כתוצאה מחפזון וחוסר ניסיון לא הבחין מפקד הכוח שאחד הרכבים, עם פצועים, הושאר בשטח. רק מאוחר יותר רכב בריטי שעבר במקום אסף את הפצועים בכוונה לפנותם למרפאה במחנה בית נבאללה.
לאחר נסיעה של מספר דקות נעצרה השיירה שוב כתוצאה מתקלה. ע"מ לחסוך בזמן ולא להישאר בשטח החשוף, נקשר הרכב המושבת ונגרר ע"י רכב אחר. בהמשך הנסיעה בעיקול הדרך, מול הכפר דיר טאריף, פרצה אש ברכב הנגרר. שוב נעצרה השיירה והמלווים תפסו עמדות סביב במערך הגנה. עם כיבוי הבערה חזרו כולם לרכבים ואז הפורעים הערבים, שהספיקו בינתיים להתארגן, פתחו באש על המכוניות משלושה כיוונים.
מערך הלווי של השיירה השתבש במהלך ההיתקלות ולמפקדים לא הייתה יכולת לשלוט במצב. אחד מהם התעשת במהירות וממקום עמדתו, שהיה גבוה יחסית, הורה לרכבים לנוע והוא חיפה עליהם. לאחר שהתרחקו ממקום התקרית הוא הצטרף לשיירה בחיפוי מאחור.
אולם, הקרב הקריטי של שיירה זו ציפה לה מול המחנה הבריטי בבית נבאללה.
תמונה למזכרת של נוסעי ארבעת המכוניות הראשונות שהגיעו לבן שמן -
בטרם ידעו מה אירע לחבריהם משלוש המכוניות האחרות. צילום מתוך מידעון ארגון "ההגנה"
טרם שאמשיך בתיאור המסע הטראגי של השיירה - כמה שורות אודות מחנה בית נבאללה המוכר פחות בשמו העברי "בן עמי". עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימו הבריטים באזור מספר בסיסי צבא שהלכו והתפתחו והגיעו לשיא פעילותם במלחמת העולם השנייה. אנו מכירים את המקומות הודות לבסיסי צה"ל שתפסו את מקומם - סירקין, תל -לטוינסקי, סרפנד, רמלה, מחנה ישראל ועוד. תחנת הרכבת של לוד הייתה צומת בה נפגשו המסילות ירושלים- ת"א וזו העולה ממצרים וממשיכה ללבנון. לקרבה לצומת הרכבות היה מקום מכריע במיקום הבסיסים.
לצורך מתן שירותים לוגיסטיים לבסיסים הקרובים ובהמשך לכל יחידות הצבא הבריטי במזרח התיכון הוקם מחנה בית נבאללה בסמוך לכפר שנשא שם זה. בנוסף למחסני ציוד שהיו במקום הוקמו כאן בתי מלאכה ואף מפעלים שהגדול שבהם היה מפעל לייצור ג'ריקנים. המחנה השתרע על שטח נרחב וכלל בתוכו יחידת תובלה וגם רציפים ומסילת רכבת. אגב, בסיס צה"ל שבמקום משתמש רק בחלק ממתחם הבסיס הבריטי.
ובחזרה לשיירה - בהגיעה לקרבת הבסיס הבריטי נשמעה צפירה. הצפירה שימשה קריאת כוננות לאנשי לגיון ירדני בפיקוד בריטי שהובא למקום זמן קצר קודם לכן למשימות אבטחת הפינוי הבריטי.
הלגיונרים נערכו משני צידי הכביש, מצויידים במקלעי "ברן".
מפקד השיירה, אברהם בר-עם, הורה להגביר מהירות. הוא הבין כי כל פעילות מצד אנשיו תחשב כפרובוקציה ועילה לתקיפת השיירה. כל זה לא "עזר". החיילים פתחו באש מרוכזת. מרבית כלי הרכב הצליחו לחצות את מטח הירי, למעט שני הרכבים האחרונים - טנדר הנוטרים המלווים והרכב הבריטי שהוביל את הפצועים מהתקיפה הקודמת.
מפת מסלול שיירת בן שמן. מתוך: "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות" מאת אברהם אילון
מהאש הרצחנית נהרגו 13 לוחמים. למרות שהתוקפים ביצעו "וידוא הריגה" ניצלו מהתופת שלושה אנשים שהתחזו למתים. מרבית השיירה הגיעה לכפר הנוער בן שמן בשעה 15:30.
הישוב היהודי קיבל בעצב וביגון עמוק את נפילת אנשי השיירה. בארץ התקיימו עצרות אבל וזעם, הנופלים הובאו לקבורה בקבר אחים בבית העלמין נחלת יצחק. אלפים ליוו אותם.
הנהגת הישוב הביעה את זעמה על הפעילות הרצחנית של אנשי הלגיון שהיו בפיקוד בריטי בפאתי בסיס בית נבאללה (מפקדי היחידה הבריטים לא היו מעורבים). גולדה מאיר נפגשה בעקבות זאת עם הנציב העליון ודרשה את הוצאת הלגיון מתחום ארץ ישראל. הבריטים לא נענו לדרישה אך התחייבו כי להבא יעמידו ליווי לכל שיירה ככל שיתבקשו. מפאת מחסור בכח אדם לא עמדו בהתחייבות זו.
ידיעה על האירוע בעיתון "דבר", 15.12.1947
האזור כולו נכבש בידי צה"ל במסגרת "מבצע דני" ב- 10-18.7.48. על שרידי הכפר בית נבאללה הוקם יותר מאוחר מושב בית נחמיה. בכניסה למושב, משמאל לדרך, ניצב לוח אבן, אנדרטה המנציחה את מסע השיירה ומופיעים עליה 14 שמות. 13 נופלי השיירה עם חברם יורם גולדמן, שנפל מאוחר יותר בקרבות אשדוד.
אתר הזיכרון בכניסה למושב בית נחמיה. מימין: הסבר על השיירה משמאל: גלעד עם שמות הנופלים
צילום: אתר "מכל מקום" (להגדלה יש ללחוץ על התמונה)
הגעת השיירה לבן שמן נתנה סיוע משמעותי לעמידת הישוב, אך לא הביאה לשחרור המקום מבדידותו בשטח. המצור נמשך עד מבצע "דני" בחודש יולי 1948. משך כל הזה נעשו מעשים ופעולות לשמר את הקשר עם בן שמן על מנת שהישוב יחזיק מעמד.
כחלק מפעולות אלה הייתה, ב-25.6, טיסה לבן שמן לאספקת ציוד. הטיסה הייתה בתנאי סיכון שהצריכו מיומנות ואומץ לב בלתי רגיל. הטייס, צבי זיבל, או בכנויו "צ'יבי", הנחית את מטוסו תחת אש.
לאחר שהציוד פורק לא ניתן היה להגיע למטוס ולהכינו לטיסה. צ'יבי ארגן את המגינים, הם מלאו שקי חול והעמיסו אותם על עגלת טרקטור. בגמר ההעמסה נהג הטייס את הטרקטור והציב את העגלה בקו האש. מסתור זה אפשר לו לטפל במטוס ולצאת ולהמריא במהירות.
על פעולה זו עוטר צ'יבי בצל"ש של גיבור ישראל. בנוסף לו זכו בתואר זה עוד 11 לוחמים. לאחרונה צה"ל זימן את משפחות מעוטרי הצל"ש לאירוע מיוחד לקראת יום העצמאות ה- 70. במעמד זה העניק הרמטכ"ל את עיטור צה"ל למשפחות הגיבורים.
צבי זיבל ז"ל נהרג כמה חודשים מאוחר יותר במסגרת מבצע חורב בנגב, כאשר במהלך טיסתו הותקף ע"י 4 מטוסים מצריים שלא הותירו לו סיכוי.
צבי (צ'יבי) זיבל ז"ל ההורים השכולים אברהם ושרה זיבל (משמאל) מקבלים את אות גיבור ישראל בשם בנם ביולי 1949
(להגדלה יש ללחוץ על התמונות)
חשוב היה לי להעלות על הכתב את סיפורה של שיירת בן-שמן. בעוד מספר ימים נציין 70 שנים למסעה. מן הראוי שכיום, בעוברינו במקום בנסיעה חולפת, נזכור ולו לרגע את השתלשלות האירוע והמחיר היקר.