משפחה שכזאת
לפני מספר שבועות התקיים בארץ ויכוח על סגירת רשות השידור, פתיחת תאגיד חדש, פיצולו טרם שנפתח, כך ימינה ושמאלה, קדימה אחורה וחוזר חלילה. באותם ימים סוערים נזרקה לחלל הציבורי הרותח אמירה לא ראויה ומקוממת מפי שר האוצר: "עובדי התאגיד אינם גיסים שלי", כך שהוא לא חייב להם דבר. בנוסף לתמיהה על התנערות של נבחר מאחריותו, הקטע המשפחתי באמירה החזיר אותי לימים אחרים בקורות הארץ הזו, ימים בהם כשדובר על גיסים הדיבור היה של כבוד והערכה לארבעה בני משפחה, אשר בנוסף לקרבה היתה ביניהם חברות הדוקה ושותפות בהקמת המדינה היהודית.
במהלך שנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה העשרים, תקופה בה הישוב היהודי בארץ פעל במרץ להקמת תשתית מדינית, כלכלית, חברתית ובעיקר ביטחונית לקראת היום בו תיכון המדינה העצמאית, רבים פעלו והקדישו את חייהם למשימה.
המושג "הגיסים" מכוון היה למשפחות סביב משפחת שרת-שרתוק. קשרי הנישואין יצרו את הקבוצה. משה שרת היה האח הבכור. הוא נשא לאישה את ציפורה, אחותו של שאול מאירוב-אביגור, חבר קבוצת כנרת. קרוב שלישי היה אליהו גולומב. גולומב היה נשוי לעדה, אחותו הצעירה של משה. הרביעי ברשימת הגיסים היה דב הוז . הוז נישא לרבקה מבית שרתוק, אחותם של משה ועדה.
כיום כל אחד מהארבעה מקומו בכותל המזרח של מדינת ישראל. כולם זכו להוקרה בדפי ההיסטוריה וזכו להנצחה ראויה לפועלם. באותן שנים הילכה הלצה לפיה "הישוב העברי מתקיים אודות לניסים ולגיסים".
כל העובר בכביש 4, מרחק עשרות מטרים צפונה מצומת הכניסה לפרדסיה, יכול להבחין בקבוצת עצים ובמרכזה קיר אבן, עליו חקוקים שמות נספים בתאונת דרכים שארעה בסמוך בשנת 1940. בקיר ההנצחה חקוקים שמות בני המשפחה וחבר שנסעו ברכב וכולם נהרגו.
משיחות אקראיות עם בוגרים וצעירים ילידי הארץ ואף תושבי האזור הסתבר לי כי רובם מכירים את השם והמושג דב הוז, אך מעטים מבני שיחי מכירים את אתר ההנצחה ואת סיפור האסון במקום. מתוך רצון ליידע ולרענן את הזיכרון, אנסה לפרט ולהביא את סיפור המעשה ואת פועלו של דב הוז.
דב הוז נולד בספטמבר 1894 בבלארוס, אז חלק מהאימפריה הרוסית. ההורים, עם ארבעת ילדיהם, עלו לארץ ישראל ב-1906 וקבעו את ביתם ביפו. האם שרה פתחה פנסיון לעולים ובעיקר לבני נוער שהגיעו לארץ ללמוד בגימנסיה הרצליה. האב ברוך התקבל לעבוד כמורה במושבה באר-טוביה (קוסטינה), המוכרת בגלגולה המאוחר כמושב באר-טוביה.
המאמץ להגיע מיפו היה רב, אולם ערך מוסף לשכר הצנוע היה הפטור מתשלום שכר לימוד לגימנסיה הרצליה. לבן דב ניתנה הזדמנות ללמוד במחזור הראשון של הגימנסיה. כך מצא עצמו הנער דב בחברה יוקרתית של נוער מקומי מבתים מבוססים עם זהות ציונית עמוקה, בעוד הוא היה צעיר עולה שלא שלט בשפה ובמנהגי המקום. אבל עד מהרה התגלו מרכיבי אישיותו. היכולות המיוחדות שלו העמידו אותו במרכז החבורה ובהמשך באחת מעמדות ההנהגה של הישוב העברי.
בכיתה המיתולוגית נפגשו ארבעת הנערים והנערה - משה שרתוק, אחותו רבקה, אליהו גולומב, דב הוז ושאול מאירוב -אביגור.
תלמידי מחזור א של גמנסיה הרצליה עם המורה: משה שרת (שני משמאל למטה), דב הוז (שני משמאל למעלה), רבקה שרתוק (עומדת שלישית משמאל), אליהו גולומב (שורה שנייה, שני משמאל) והמורה חיים הררי (במרכז) צילום באדיבות העמותה למורשת משה שרת
דור התלמידים החדש סימן את הצעיר הישראלי, דובר עברית וערבית, שהכיר את תושבי הארץ, היה בקי במנהגיהם, קיים קשרים עם הסביבה, סייר והתוודע לאזורי הארץ. בנוסף למטענים ערכיים אלה כולם היו חדורי רצון לפעול ולחולל מהלכים להקמת מדינה עצמאית.
החבורה יזמה את "ההסתדרות המצומצמת", ארגון שחבריו התחייבו לפעול למען הישוב בתחומים עליהם יחליט הקולקטיב. ברוח דברים אלו אליהו גולומב ודב הוז הצטרפו טרם מלחמת העולם הראשונה לקבוצת דגניה הצעירה לתקופה של שנתיים.
מתוך הזדהות עם האוריינטציה העותמנית, בה החזיקו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, החליטה הקבוצה כי משה שרתוק יצטרף אליהם ללימודי משפטים בתורכיה. מתוך אמונתו כי תורכיה היא המעצמה שתמשיך ותקבע את פני המזה"ת, התגייס משה לצבא התורכי, סיים קורס קצינים ונשלח להיות מתורגמן לקצין גרמני בדרום סוריה בזמן מלחמת העולם הראשונה. השירות בצבא הפגיש אותו עם הצבא הקורס ובמקביל הוא למד על מפלת התורכים במערכות אחרות. כתוצאה מכך שינה כיוון וחזר ארצה עם אוריינטציה בריטית.
תמונה קבוצתית במדים עומדים: שמואל ייבין, משה שרתוק, דב הוז. יושבים: משה גביצמן, אבשלום גיסין, דוד בית הלחמי
צילום באדיבות העמותה למורשת משה שרת
צלע נוספת של הגיסים, שאול מאירוב –אביגור, המשיך בלימודיו בגימנסיה. יותר מאוחר גורש יחד עם אנשי ת"א צפונה. שאול לא חזר לתל אביב עם סיום המלחמה, הוא הצטרף לקבוצת כנרת, שם היה חבר כל חייו, הקים משפחה ומכאן יצא בשליחות מוסדות הישוב והמדינה לשליחויות עלומות בחו"ל.
לאחר נפילתו של גור, בנם של שרה ושאול במלחמת העצמאות, הם שינו את שם משפחתם ממאירוב לאביגור. שאול פעל רבות בשליחות "ההגנה" באירופה ברכש, בארגון עלייה ב' ואח"כ במסגרת "המוסד" וארגון "נתיב". איש משכמו ומעלה, מנהיג מקובל ואהוד.
מבין ארבעת החברים, אליהו גולומב היה זה שהתנגד בנחרצות להתגייסות לצבא התורכי. הוא נשאר בארץ וכאשר הבריטים הקימו את הגדודים העבריים הצטרף והיה שותף כלוחם בכיבוש הארץ. מיד לאחר שחרורו ארגן כוח הגנה יהודי עצמאי למען ביטחונם של תושבי הארץ.
אומץ הלב, היוזמה והחשיבה האסטרטגית מרחיקת הראות הציבה אותו בשורה הראשונה של המנהיגות הביטחונית הצעירה בארץ.
הודות לניסיון שרכש בפעילות רכש וניהול מו"מ, הפך לבר סמכא מקובל על הנהגת הישוב וכיהן כמארגן וכמפקד בפועל של כוח המגן העברי בתקופת טרום המדינה.
גולומב היה נשוי לעדה, אחותו הצעירה של משה שרת, ונולדו להם 3 ילדים. הוא נפטר מדום לב ביוני 1945 בגיל 52.
מימין: דב הוז, מעליו יעקב כבשנה (עצמון), לימינו רבקה שרתוק, למעלה משה שרת, ציפורה (שרת-מאירוב) ואליהו גולומב צילום באדיבות משפחת הוז
כל אשר סופר בשורות האחרונות אודות החברים הגיסים משה, אליהו ושאול הוא תמצית מתומצתת של קורותיהם. החבורה זכתה להוקרה והערכה, שמותיהם הונצחו בארץ ומאמרים וספרים נכתבו אודותיהם. מאחר ורשימה זו עוסקת בדב הוז נשוב לסיפורו.
דב, כמשה, התגייס לצבא התורכי. שני החברים עברו את קורס הקצינים ועשו הכול על מנת לא להגיע לחזית. הם חששו שאם יפגעו מירי, זה יהיה מרוביהם של "חברים לנשק" ולא מאש אויב. דב הוצב לשרת בחאלב כאיש קשר במברקה. במהלך המלחמה הגיע אביו, ברוך הוז, לבקר את בנו, למרות אזהרות מפני המגפות הקטלניות שהיו באזור העיר חאלב. הוא נדבק בטיפוס הבהרות ומת בגיל 51.
דב ניצל את החופשה שקיבל להלוויה ולא חזר ליחידתו. כמו גיסו משה שרתוק, גם הוא התפכח מהחשיבה כי תורכיה היא גורם בעל משמעות בעתיד ארץ ישראל. דב נשאר בתל אביב הריקה מתושביה, לאחר הגירוש. כאן הוא נפגש את חבריו הטובים ובהם - חברו ושותפו אליהו גולומב.
דב הוז הבין מהמידע ומחוות הדעת של החברים כי הישוב היהודי הפגוע והמדולדל כתוצאה מהמלחמה נתון בסכנה קיומית וכי על מנת להקדים את הרעה יש להקים גוף בטחוני שיקבל עליו את האחריות לבטחון הישוב היהודי, ברמה הישובית ובתאום ארצי. אותה קבוצת חברים שחזתה את העלול לקרות היא זו שהקימה בהמשך את "ארגון ההגנה" והנהיגה אותו.
ברוח הדברים עיכב הוז את חזרתו ליחידתו. הוא ניצל את מדיו ואת דרגות הקצונה ללימוד יחסי הכוחות בין הבריטים לתורכים בארץ, פעל לרכישת נשק להגנת ישובים מבודדים ותוך כדי כך פיתח קשרים והכרויות עם אנשים, ארגונים וחבורות שלדעתו היו מסוגלים לתרום להגנת הישובים. ככל שפעילותו נמשכה היא עוררה תשומת לב ובחוגי מודיעין גם של הבריטים וגם של התורכים החלו להישאל השאלות אודות "הקצין התורכי" הפועל בשטח. בכדי לא להיות מואשם בבגידה, על כל המשתמע מכך, הוא שב למקום שרותו בצבא.
התקדמות הצבא הבריטי בארץ ישראל הביאה את הוז לקבל החלטה כי עליו לנטוש, לעבור את הקווים ולחזור לתל אביב. כאן, יחד עם חברו הקרוב אליהו גולומב, הם עודדו צעירים מקומיים להצטרף אליהם ולחבור לגדודים העבריים בצבא הבריטי. על מקומם של הגדודים העבריים בצבא הבריטי והתייחסות הקצונה הזוטרה והבכירה קיימים עד היום חילוקי דעות. הוז וגולומב חשו, ואמרו זאת עם שחרורם, כי מלכתחילה הציבו את היחידות היהודיות הרחק ממקום ההתרחשויות ולכן תרומתם למאמץ הייתה מועטה.
עם השחרור, הוז לא מצא עיסוק מתאים לאופיו היצירתי והפעלתני. דוד רמז ידידו הציע לו להצטרף ל"סולל בונה", ארגון שזה עתה הוקם. הוא, כמנהלו, ראה בו גוף חיוני לבניית הארץ ולא פחות חשוב ליצירת מקומות עבודה בימי האבטלה שלאחר המלחמה. הוז קיבל את ההצעה והצטרף ל"סולל בונה". יחד עם רמז הם הפכו את החברה למפעל אדיר של בנייה וסלילה שהציע מקומות עבודה לחלוצים הצעירים.
חברי הנהלת המשרד לעבודות ציבוריות ("סולל בונה"), 1924 מימין למעלה ובכיוון השעון: דב הוז, דוד סברדלוב, נתן חרובי, דוד רמז, גוסטה שטרומפף (רכב)
את פעילותם המדינית והביטחונית של החברים הצעירים משה, אליהו ודב ליווה סיפור אהבה ומאבק על ליבה של רבקה שרתוק, אחותו של משה. רבקה הייתה צעירה מרשימה בהופעתה ובעלת אישיות מגנטית, שסחפה את שני הרעים באהבה אליה. אחרי מאבק שקט זכה בו דב. אליהו גילה לפתע את עדה, אחותה הצעירה של רבקה, הם נישאו והקימו בהמשך משפחה לתפארת.
הזוג הצעיר, רבקה ודב, יצאו ללימודים בווינה. רבקה ללימודים גבוהים בתחום המוסיקה ודב ללימודי כלכלה, מתוך אמונה כי השכלה כלכלית תסייע לו ולארגונו "סולל בונה" במשימות שקיבל עליו. תוך כדי הלימודים עסק דב ברכישת נשק לצרכי הישוב בארץ. הידע שלו בתחום הביטחוני, הכרתו את דרכי המסחר בנשק ותחמושת, וכן לימודי מדינאות וניהול מו"מ, הפכו את דב לאישיות מוערכת וחיונית.
בני הזוג, שזה מקרוב נישאו, לא הספיקו לסיים שנת לימודים אחת ודב נקרא ע"י הנהגת הישוב לחזור ארצה ולקבל עליו משימות בשליחות העם. רבקה ודב שבו לארץ והתחילו במסלול חיים משותף. רבקה ויתרה על העיסוק במוסיקה ונרתמה לעמוד לצדו של דב בפעילותו לצרכי הציבור.
פעילות בארץ ויציאות לחו"ל היו שגרת חיים במשפחת הוז. כבר בשנת 1928 נשלח דב, עם משפחתו, בהוראת בן גוריון, לפעילות מדינית בלונדון - שם פעל בתחומים בהם התמחה: קידום ענייני הישוב במסדרונות השלטון יחד עם חיים וייצמן, קשרים עם מפלגות וארגוני פועלים וקיום קשר הדוק עם הקהילות היהודיות בערי אנגליה. מלונדון הוא יצא גם למדינות נוספות באירופה במסגרת תפקידיו.
הוז ובתו תמר צילום באדיבות המשפחה
שלל המטלות שהוא מילא והצלחתו במשימות שקיבל על עצמו הפכו אותו לבר סמכא בענייני הישוב. בעוד שגיסו משה התמחה בענייני מדיניות וגיסו השני אליהו הפך למנהיג הביטחוני, דב לא התרכז בתחום מסוים. עם שובו לארץ הוא העמיד עצמו לרשות הנהגת הישוב והודות לכישוריו ואופיו המיוחד הוא מילא מגוון תפקידים.
דב הקים את המחלקה הערבית בהסתדרות, כיהן כסגן ראש עיריית תל אביב והיה שותף מרכזי בהקמת חברת התעופה "אווירון", שהפכה בהמשך לשירות התעופה של ההגנה ואח"כ מרכיב בחיל האוויר. בנוסף לתפקידיו הרשמיים ובזכות הכרויות אישיות שיזם בעת שהיה בלונדון, שימש גם כאיש קשר לשלטונות המנדט הבריטי בארץ.
בדצמבר 1940 נקרא הוז לבן גוריון. לבקשתו ולבקשת חברו/ גיסו משה שרתוק, הוא יצא שוב ללונדון לזמן לא מוגדר וללא משפחתו. לונדון הייתה באותם ימים תחת הבליץ הנאצי. היא ספגה הפצצות כבדות לאורך היום והלילה. בחזיתות השונות המצב מול הקלגס הגרמני היה חמור ומעל לכל זאת התחילו להגיע לארץ ידיעות על השמדת יהדות אירופה.
הנהגת הישוב ניסתה לארגן פעילות להצלה ולחילוץ יהודים. לונדון הייתה הצומת ממנה ניתן היה לפעול בימים האפלים ההם. הוז היה השליח האולטימטיבי למשימה זו בזכות ניסיונו בשליחויות מיוחדות, קשריו עם אנשי השלטון, ניסיונו בשיתופי פעולה עם ארגוני פועלים, שליטתו הטובה באנגלית וכמובן אישיותו המיוחדת.
תמונה קבוצתית: דוד רמז, עדה גולומב, דב הוז, דליה גולומב, אליהו גולומב, גאולה שרתוק,
פניה שרתוק, משה שרת, יעקב שרת, חוה בורודובסקי, אורה בורודובסקי, ריבה המטפלת
בחזית: דקלה גולומב ועדה בורודובסקי צילום באדיבות העמותה למורשת משה שרת
כאן אני מגיע לפרק האחרון, הקצר והטראגי, בחייו ובחיי משפחתו הקרובה. במסגרת תפקידיו הרבים היה דב הוז אחראי גם על הקשר עם מ"ג אסירי ההגנה שהיו כלואים בכלא עכו ויחד עם אחרים פעל לשחרורם המוקדם.
טרם יציאתו לחו"ל, נסע דב הוז לפגישת פרידה עם אסירי ההגנה בעכו. משם המשיך לביקור בדגניה, בגינוסר וביגור. ב-29.12.1940 יצא בשעות הבוקר מיגור בדרכו לתל אביב. איתו ברכב היו רעייתו רבקה, בתו תרצה, אחותו חוה ובתה אורה, גיסתו צביה שרת וכן חברו הקרוב יצחק בן- יעקב, חבר קיבוץ דגניה שהצטרף לנסיעה.
בכביש השרון, בקילומטר ה-34, מסיבה לא נודעת, סטה הרכב בפתאומיות לתעלה והתרסק במהירות גבוהה על מעקה הבטון של הגשרון. כתוצאה מכך נספו נוסעי הרכב, למעט אחותו חוה שנפצעה קשה, אך נשארה בחיים.
חברים ומקורבים סיפרו לימים על חיבתו של דב לנהיגה ובמיוחד לנהיגה במהירויות גבוהות. סופר עליו כי בביקורים של מנהיגי הישוב באירופה הוא התנדב להסיעם.
האסון זעזע את הישוב היהודי בארץ. האבל הכבד ניכר בערים ובמושבות, התפרסמו מודעות אבל והעיתונים הקדישו מקומות נרחבים ובולטים לטרגדיה המשפחתית ולפועלו של הוז. בת"א נערכה הלוויה להרוגים והמונים יצאו לרחובות לחלוק למשפחה את הכבוד האחרון. ותיקי העיר ציינו כי מאז הלווייתו של מאיר דיזנגוף, אבי העיר, לא חוותה העיר מסע אבל שכזה.
הלווית דב הוז. תל אביב, 1940 צילום באדיבות משפחת הוז
גילוי המצבה לדב הוז והניספים בתאונה (משה שרת במרכז עם מגבעת) צילומים באדיבות העמותה למורשת משה שרת (להגדלה יש ללחוץ על התמונה)
ממשפחת הוז שרדה הבת הצעירה תמר. תמר גדלה בבית דודיה. גם היא, כמסורת המשפחה, התגייסה ותרמה לשירות העם והמדינה. אם לא די באובדן הוריה ואחותה, תמר ובעלה, האלוף משה גדרון, איבדו את בנם, סגן אילן גדרון, במלחמת יום הכיפורים.
רבקה הוז עם בנותיה תרצה (מימין) ותמר צילום באדיבות המשפחה
דב הוז זכה להנצחה מרשימה לאחר מותו. בישובים ובערים בארץ נקראו רחובות בשמו, אניית מעפילים נקראה דב הוז, ספינות הפלי"ם נשאו את שמות בנות המשפחה, שדה התעופה דב גם הוא וכמובן קיבוץ דורות שאותיות שמו נלקחו משמותיהם של דב, רבקה ותרצה הוז.
לאחרונה, תוך כתיבת רשימה זו, ביקרתי באתר ההנצחה להרוגי התאונה בסמוך לצומת הכניסה לפרדסיה (לא לנסות להאט או להחנות בסמוך, יש להיכנס לחניית המרכז המסחרי הסמוך ולהגיע רגלית למקום). אתר ההנצחה שהוקם ב- 1950 מוחזק בצורה ראויה ע"י הרשויות. במקום צמחי נוי ועצים מצילים. קיימת תחושה מוזרה לשבת בדממה, מטרים ספורים מהכביש הסואן, ולהקדיש מעט זמן לאזכור האנשים, התקופה וכל מה שאפיין את ארץ ישראל של פעם, שלמרות הכול בלב רבים יש געגועים אליה.
חלפו מאז האסון למעלה מ-77 שנים. מרבית הציבור הישראלי, ואני בתוכם, לא חי את התקופה. עיסוקינו וטרדות היום יום ממלאות את עולמנו. אני מאמין כי עצירה קצרה במרוץ הזמן המהיר, התבוננות לצידי הדרך שהעם הזה עבר וכיצד עבר, תוסיף לנו אנרגיה איכותית להמשך הדרך.
המצבה לזכר דב הוז ומשפחתו, היום צילום: אתר "מכל מקום" (להגדלה יש ללחוץ על התמונה)