במזל דגים
בשנים האחרונות, בפרוס חג הפסח, מתחיל בריטואל קבוע סבב הטלפונים אודות התכניות בחג הקרוב. משנה לשנה מתרחב מעגל השואלים והנשאלים, השאלות אותן שאלות וגם התשובות דומות. ככל שהסבב חובק את בני דורי, אלו שגדלו והתבגרו בארץ במחצית השנייה של המאה העשרים, לקראת הסיום והברכות עולה וצצה השאלה שבעבר כאילו טבעה בשכחה: "זוכר/ת את הדגים שהיו משייטים באמבטיה או בקערה גדולה ואנחנו הילדים ארחנו אותם באווירה ביתית, טרם הילקחם למטבח ומשם לשולחן הסדר?"
רובנו זוכרים בערגה את אותם ימי התום וכיום בבגרותנו מרשים לעצמנו את תעצומות הנפש באזכור המקרים. כחלק מתהליך הקתרזיס, אני מזמין את קוראי למסע קצר בתולדות הדייג וגידול הדגים בארץ ישראל. עיסוקנו הפעם הוא בהיסטורית הדייג בארץ ישראל ובהמשך בגידול דגים במים מתוקים, תוך ציון החלוצים בתחום וכמובן התייחסות לדג המוביל והמובל - קרפיון.
עם ישראל ידוע מאז שהות אבותיו במצרים באהבתו למאכל הדג. קשה הייתה להם הפרידה מהדגה ביאור. בהיות העם בארצו, המשיכו חלק מבניו בעסקי הדייג. הדבר זוכה לכמה אזכורים בתנ"ך, מאוחר יותר עוסק התלמוד בהלכות הדייג וקובע הקלות בחגים ושבתות בכל הקשור בדייג ובמסחר בו.
בתולדות הנצרות בארץ הקודש אנשים שעסקו בדייג סביב הכנרת היו קהל המאמינים הראשון שנהה אחר ישו, אשר פעולותיו ודרשותיו הראשונות היו בכפרי הדייגים. על פי הברית החדשה, הנס הגדול הראשון - "נס הלחם והדגים", התרחש בין טבחה והר האושר.
בסוף ימי הבית השני, מהתקופה הרומית ואח"כ הביזנטית, מוכרים אתרים בהם הופיע הדג כעיטור, כחריטה בקיר ובעיקר בפסיפסים של מבני צhבור ובתים פרטיים של שועי הארץ.
לאורך מאות השנים בהן האוכלוסייה בארץ ישראל הייתה דלילה, יש להניח כי הייתה צריכה של דגה, אבל אין על כך ממצא ארכיאולוגי או התייחסות כתובה. מה שברור הוא כי תושבי הארץ שחיו בערי החוף או בסמיכות למקורות מים צרכו דגים למאכל. מקומות ישוב מרוחקים יותר ראו בדג מצרך נדיר.
בכתובים, החל מהמאה ה-19, ישנה התייחסות לדייג ולצריכת דגים. הצרכנים המובילים היו היהודים שהתגוררו בטבריה, אנשי צפת (שנהנו מדגים מימת החולה) ותושבי עכו ויפו. צרכנים אלו היו קרובים לשווקים בהם נמכרו הדגים, כך שהדג הגיע טרי לביתם. יהודי ירושלים וחברון זכו לכך לעיתים רחוקות.
פרופ' שמואל אביצור, חוקר התרבות החומרית, מציין במחקריו כי נושא הדייג בארץ במאה ה-19 היה ירוד ביותר. השיטות היו מיושנות, היה מחסור בסירות, נוסחאות חלוקת ההכנסות בין השותפים קיפחו את הזוטרים ובנוסף לכך השלטונות גבו מס גבוה על ההכנסות מהדיג.
מתחילת שנות העשרים, עם תום מלחמת העולם הראשונה, החלו גלי העלייה לארץ ישראל. באותן שנים האוכלוסייה היהודית גדלה בהיקף מרשים: מ- 20,000 תושבים יהודים לכ-600,000 עם הקמת המדינה, זאת על אף ההגבלות.
באותן שנים חלק גדול מהעולים היו יוצאי אירופה, רובם ממזרח היבשת, שם הדג היה מאכל נחשק. בתקופה זו, עם הקמת הישובים ואכלוסם בכל רחבי הארץ, יחד עם הגעתם לארץ של אנשי שלטונות המנדט, המשטרה והצבא, צריכת הדגים גדלה בצעדי ענק.
הדייג באותם הימים באופן מסורתי היה ברובו בידי דייגים ערבים מקומיים, אשר למרות מאמציהם באמצעים הצנועים שעמדו לרשותם, לא יכלו להדביק את הביקוש. בנוסף, עיקר הדרישה הייתה לדגים ממים מתוקים, ביניהם מיודעינו הקרפיונים.
נמל יפו, 1930 לערך (מתוך: ירחון "קרדום". מרץ-אפריל 1981) * להגדלה יש ללחוץ על התמונה *
כאן אמור להתחיל הסיפור על תולדות דייג הבריכות בארץ, אולם לפני כן - הבהרה והסבר קצר מדוע אנו עוסקים ב"גפילטע פיש", בעוד שעל סדר היום דברים הרואיים יותר.
התשובה לכך בסקרנות ובמקריות. לפני שנים שמעתי על מקום באצבע הגליל המוכר כ"משק שוורץ". ניסיונות לאתר את המקום במפה לא ממש צלחו. לאחרונה ניצלתי חופשה בגליל ובעזרת תושבים ותיקים יודעי דבר, מפה וגוגל, למדתי שהמשק היה על גבעה בלב עמק החולה והגבעה מוכרת במפות ובספרות כ"תל נעמה". כאשר זיהיתי את המקום, בסמוך לקיבוץ כפר בלום, ביקרתי בשרידי המשק. מכאן הדרך לספרות ולעיתונות התקופה הייתה מהירה. מצאתי סיפור מרתק על מפעל ציוני פרטי, שלא זכה עדיין למקום ראוי בהיסטוריה של יישוב הארץ.
אמנם גיבורי הסיפור הם חלוצים צעירים חדורי אמונה, אבל גם לדגים שהשתתפו במפעל הציוני מגיעות כמה מילים, לצורך הכרות עם תהליך הגעתם וקליטתם במימי הארץ.
הדג השולט במים המתוקים, אז והיום, הוא הקרפיון, למרות ההכרות רבת השנים עם הציבור הישראלי הוא אינו מקומי עם יחוס. הדג הובא לראשונה בשנת 1927 לבית הספר החקלאי מקווה ישראל ע"י התלמיד משה שוורץ, אליו אגיע בהמשך.
מולדתו של הקרפיון היא בסין. בהגיעו ליפן עבר ביות והשבחה וככזה הגיע לאירופה, שם זכה לביקוש וצריכה. לארץ הגיע מיוגוסלביה. משפחת שוורץ שלחה דגיגים לבנם משה "המקוואי". ציבור הקרפיונים בעולם מונה כ-500 מינים. הדג שנקלט בהצלחה כאן נקרא "קוי".
מהחומר הכתוב שקראתי בעניין רב טרם כתיבת רשימה זו עולה תמונה כי הבכורה והראשוניות בגידול הדגים בארץ שייכת ל"התיישבות העובדת", קרי קיבוצים ומושבים. כמי שמצדד בסקטור זה, נראה לי כי התארים שקשר לראשו בעניין זה הם מוטים במקצת. אין ספק שבגודל הבריכות וכמויות הדגה התנועה הקיבוצית מקדימה, אך בעניין הראשוניות - משה שוורץ הוא הנחשון.
הנער משה, יליד 1907, בן למשפחה אמידה שחייה באוסטריה ועסקה בגידול דגים בארצות נוספות באירופה, עלה ארצה בשנת 1926. הוא החל את דרכו כאן כתלמיד בביה"ס החקלאי מקווה ישראל וכבר במהלך לימודיו עניין את המנהל המיתולוגי אליהו קראוזה, בפיתוח ענף גידול דגים. בהסכמתו ובעידודו הובאו מהמשק המשפחתי ביוגוסלביה דגיגי קרפיון שגדלו והתרבו בבריכת בטון בפרדס. הניסיון הצליח והנהלת ביה"ס ביקשה להקים בריכות נוספות. השלטונות דחו את הבקשה בטענה שהדבר יביא לריבוי יתושים גורמי קדחת.
עם סיום הלימודים הצטרף משה שוורץ לקיבוץ כפר גלעדי, שם ניסה לקדם את נושא גידול הדגים. בשנת 1932, לאחר שנתקל בקשיים ובעיכובים, פרש מחברותו בקיבוץ. בשנים שלאחר מכן פעל לפיתוח ענף המדגה במספר מקומות בשרון, בעמק יזרעאל ובמפרץ חיפה.
בשנת 1934 חבר משה שוורץ, יחד עם שלושת אחיו שבינתיים עלו ארצה, אל ברנקו זיצר . זיצר הגיע זה מכבר לארץ וגם הוא היה בן למשפחה בעלת ידע ומוניטין בגידול ובשיווק דגים באירופה. מיד עם הגיעו ארצה זיצר יצר קשר עם אנשי קק"ל בבקשה לקבל סיוע באיתור מקום לחפירת בריכות ועם המחלקה למסחר ותעשייה בהסתדרות הציונית, שבראשה עמד נחום תשבי, לסיוע בכל הקשור במימון ובקבלת אישורים משלטונות המנדט.
זיצר היה יזם בעל מעוף, קסם אישי והבנה בשיווק. מרכיבי אישיותו אלו סייעו בידו בפנייתו לארגונים הפועלים לפתוח ההתיישבות וכך, לאחר בדיקה של מספר אתרים, התקבלה ההחלטה על שימוש במעיינות קורדני - עין אפק.
במהלך שנת 1933 התקבלו האישורים לחפירת הבריכות והקמת המשק במקום. לקראת שנת 1934 הצטרפו האחים שוורץ כשותפים למפעל ובכוחות משותפים של ידע ועבודה פיזית קשה נחפרו והופעלו הבריכות הראשונות.
דג קרפיון בקורדני בראשית ימיו של המפעל. ספטמבר, 1934 (צילום: זולטן קלוגר. באדיבות ארכיון תצלומי קק"ל)
הוצאת דגים ברשת במפעל בקורדני. ספטמבר, 1934 (צילום: זולטן קלוגר. באדיבות ארכיון תצלומי קק"ל)
השותפות הוכיחה עצמה ככדאית. האחים תרמו את הידע, ביוזמתם הגיעו דגיגים צעירים, אוכלוסיית הדגים גדלה והכמויות ומשקל הדגים סימנו הצלחה, אך היוזמה, למרות האפשרויות המתפתחות, לא האריכה ימים. ע"פ מחקרו של אמנון לויה על המפעל בקורדני, ידו של נחום תשבי הייתה בדבר. תשבי טען כי בני שוורץ השתתפו במיזם לצורך איסוף מידע וכדי לנצל את זיצר לקבל מקק"ל אדמות לצרכיהם. תשבי הפעיל לחץ על הקרן הקיימת והקק"ל לחצה על זיצר להוציא את האחים ולחפש שותפים חדשים. לבסוף, הלחץ והאילוצים הצליחו והאחים פרשו.
האחים שוורץ עברו תחנה נוספת בקיבוץ דפנה טרם הגיעם לתל נעמה וכאן מתחיל סיפורו של משק שוורץ.
תל נעמה זה השם הרשמי המוכר עליו הקימו האחים משה, מרדכי ופייבל שוורץ, בשנת 1940, את חוות הדגים שלהם, שנודעה בציבור כמשק שוורץ. התל עצמו הינו אתר עם היסטוריה של התיישבות מאז התקופה הכנענית ועד התקופה ההלניסטית. התל זכה בפי שכניו מהכפר אל-נאעמה לכינוי תל-אל-חייה, בעברית תל הנחשים, לכבודם של זוחלי הגחון ששרצו בו.
בשלב ראשון האחים חכרו 70 דונם וחפרו את הבריכות בעזרת תושבי הכפר השכן. הם אף הועסקו על ידם במשק עד לעזיבתם במהלך מלחמת העצמאות.
כבר בתחילת התיישבותם במקום הראו בני שוורץ רצינות. הם הקימו מבני מגורים ומבני משק שתוכננו ע"י האדריכל אריה שרון. נחפרו בריכות נוספות והוזרמו מים בתעלות מהחצבני. תוך שנה הם שיווקו דגים לחנויות ולשווקים ושטח החווה השתרע כבר על 900 דונם.
"תל נעמה" בראשיתה
בנוסף למידגה, הקימה המשפחה במקום רפתות, לולים ועיבדה שדות תבואה, הכול בעזרת שכירים מקומיים ועובדים שהתגוררו במבני המגורים ממקום. שגשוג המשק נמשך למרות שבמהלך התקופה עזבו האחים, כל אחד מסיבותיו, את המקום.
מלחמת העצמאות הביאה לנטישת מרבית העובדים ומשה שוורץ נשאר במקום עם שני שכירים בלבד. למרות האזהרות הוא נשאר במקום, הגן עליו בנשקו הדל, שרד ושמר על המשק שניזוק קשות במהלך הקרבות.
הנזק למקום הוערך בסכום של 20.000 ל"י, הון עתק בערכים של אותם ימים. שוורץ שיקם את החווה ללא עזרת מוסדות וניסה להשיבה לפעילות כבעבר. אז צצה בעיה שלא הייתה מוכרת בשנים עברו - מחסור בעובדים. אנשים לא גילו עניין בעבודה הקשה, העדיפו מלאכות אחרות ומגורים בישובים עירוניים. בגלל סירובו לשווק את הדגים באמצעות "תנובה" סרבו ישובי הסביבה וארגונים ציבוריים לעזור בגיוס עובדים.
החווה הלכה ודעכה. משפחתו של שוורץ התגוררה בחיפה, המבנים עמדו שוממים, המתקנים החלידו, בעלי החיים התפזרו בשטח ועצי הפרי והנוי יבשו. עד שנת 1971 משה שוורץ התעקש להחזיק במקום בכוחותיו, תוך שהוא נעזר מדי פעם בעובדים זמניים. כאשר הבין כי אין למשק כל סיכוי להמשך נאלץ להחזיר את הקרקע לרשות הקק"ל וו זו העבירה אותה במהרה לישובי הסביבה.
כך הגיע לקיצו מפעל חלוצי ביוזמה פרטית שהראה לציבור כי מקצועיות נחישות ודבקות יכולות לשאת פרי גם בלי תמיכה מוסדית.
שרידי "משק שוורץ" כיום (צילום: אתר "מכל מקום")
בשולי הסיפור שסיפרנו כאן קיימות עלילות נוספות שמפאת קוצר היריעה לא ניתן להעלות אותן כאן. רק אולי אציין כי סביב הבריכות התנהלו מאבקים נוספים בנושאים כמו עבודה יהודית, שווק מאורגן באמצעות תנובה, הסתייגות מתנאים שהציגו המוסדות בכל הקשור בהקצאת קרקע ובמתן אשראי, מיעוט תרומתם של היזמים העצמאים מול ההתיישבות המשותפת, מכלול בעיות שהיו וקיימות גם כיום בענפים שונים. השוני הוא שכאן חלק חשוב מהמשתתפים פיהם מלא במים...
להתמצאות וליידע כללי, תל נעמה נמצא כמה מאות מטרים דרומית מערבית לקיבוץ כפר בלום. המקום עצמו מוקף מטעים ושדות מעובדים. המבנים בהליך של התפוררות. לפני מספר שנים היה ניסיון של אמנים להקים במקום סדנאות, אולם לא ניתן לכך אישור מרשות מקרקעי ישראל. מאז מנסה הרשות לשימור אתרים להחיות את החצר, אבל כנראה שרעיון זה עדיין רחוק מביצוע.