מ"חוות העלמות" ל"משקי הפועלות"
מיתוס השוויון בין המינים בארץ ישראל שהיה קיים לכאורה מראשית העלייה השנייה ועד סוף העלייה השלישית, סה"כ כעשרים שנה, מסתבר כשגוי. עם המיתוס חיו וחיים עדיין רבים המתרפקים על הימים והסיפורים בהם מוצגת החלוצה הציונית כשוות זכויות ושותפה מלאה, לצד החלוץ, בהכרעות גורליות וביישומן.
העליות השנייה והשלישית נחשבות לפרק הזמן בו עוצבה החברה הארץ ישראלית לשנים הבאות. בנות ובני עליות אלו, צעירות וצעירים רווקים ברובם, הגיעו לכאן חסרי ממון או רכוש, אך עמוסי רעיונות יצירתיים וחדשניים אודות החברה החדשה שיקימו במולדת ההיסטורית.
ארץ ישראל של טרום מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, שנותיו הראשונות של המנדט הבריטי עד סוף שנות העשרים, היוו שדות ניסוי לרעיונות חברתיים סוציאליסטים שנהגו במזרח אירופה והובאו לכאן.
אנשי ונשות העלייה השנייה, בהגיעם ארצה, נתקלו במכשולים מקומיים שלא היו מודעים להם כמו האקלים, השפה, מחסור במגורים ובעיקר בתעסוקה. בני המושבות סרבו להעסיקם משתי סיבות עיקריות. תפיסתם האידאולוגית של החלוצים הרתיעה אותם, אבל הסיבה הריאלית והאמיתית הייתה שכר העבודה הנמוך אותו שלמו לשכיר הערבי. שכר כזה לא ניתן היה לשלם לפועל יהודי, מה גם שהיה לא מיומן.
בנוסף לקשיים שהוצבו בפני הגברים החלוצים, בפני החלוצה העברייה, שראתה עצמה עוסקת בעבודת האדמה, הוטח כי עבודה בשדה היא בניגוד לטבע ולכן אסור לה לבוא בשערי המשקים במושבות. רוב החלוצים היו מאוגדים בקבוצות בהן הנשים היו שוות זכויות להלכה, אולם למעשה הן קופחו ולגברים מצב זה היה נוח, כדאי ומובן מאליו. למצב החברתי בקבוצות, שהלך והתערער, יש להוסיף את העמדה המתנשאת בה החזיקו נציגי ארגונים כלכליים או מיישבים שראו בחלוצה נספחת שלא הייתה צד בהסכם ולא הייתה זכאית לשכר או לקצבה. בעיניהם היא נחשבה רק כ"עזר כנגדו".
במשך כל התקופה המדוברת החלוצה הייתה שותפה לוועדות, לארגונים ולמאבקים, אולם באף אחד מהם לא הייתה התייחסות למגדר הנשי, בסתירה לעקרונות ה"קבוצה".
עד כאן תזכורת קצרה על מעמדה ותפקידה של החלוצה בכל הקשור לבניית החברה הארץ ישראלית. בשנים האחרונות נערכו מחקרים על המאבקים שניהלו הנשים, מהם מתקבלת התמונה של הדרה שהביאה ליוזמה לשינוי משמעותי במבנה החברתי.
בחודש אפריל 1911 התכנסה לראשונה קבוצת פועלות חקלאיות לצורך דיון והתווית דרך למימוש מעמדן וצרכיהן. פגישה זו הביאה לפעילות מואצת, למרות העיכובים שגרמה המלחמה, ובשנת 1921 הוקמה בכנס בבלפוריה "מועצת הפועלות".
הקמת מועצת הפועלות היוותה מסגרת מוכרת בתוך הסתדרות העובדים העבריים. היא הביאה להכרה בכוח הנשי, אולם לא ניתן היה עדיין לראות בכך שותפות מלאה והכנסת סוגיות המגדר הנשי לסדר היום הכללי.
ועידת הפועלות השלישית, 1915 (באדיבות מכון לבון)
לתנועת הפועלות נועדו מאבקים קשים בהמשך הדרך. ראוי לציין כי לאורך כל השנים הנהיגו את התנועה מנהיגות דגולות שפועלן ידוע בתולדות הישוב. המוכרות והזכורות מביניהן היו חנה מייזל, מניה שוחט, רחל ינאית בן-צבי, עדה מימון, חנה ציזיק וגולדה מאיר. זו הייתה קבוצה של מנהיגות עם יכולות של חזון ועשייה. כל אחת מהן וכולן יחד הבינו כי כל עוד לא יציבו למוסדות ההסתדרות יעדים לחיזוק מעמדה של האישה, לא תהיה כל התפתחות בעניינן והאליטה הגברית תסתפק בסיסמאות חלולות.
כצעד ראשון לביסוס מעמדן הציבורי והארגוני הן הכריזו על מועצת הפועלות כגוף אוטונומי, שותף להסתדרות הכללית אך קובע את תכנית העבודה שלו עפ"י היעדים שלשמם הוא הוקם. המוטו שהוביל את העשייה היה שוויון מלא לאישה החלוצה בכל אחד מהתחומים בהם תעסוק, אם זה חקלאות, תעשיה, שרותים, מסחר, פעילות ציבורית או חינוך.
משקי פועלות, בתי חלוצות, חבורת הפועלות, ארגון אמהות עובדות, דבר הפועלת ועוד, רשימת ארגונים זו שכל אחד ממרכביה יצא מהכוח אל הפועל ופעילותו לאורך השנים סייעה רבות ליישוב העברי. מוסדות אלו יצרו תשתית למערכות הממלכתיות של המדינה. במסגרת צנועה כמו זו שלנו לא ניתן להרחיב ולהכיל את כל מפעלות הנשים החלוצות. מאחר ותחילת המאבק היה על שוויון בתחום העבודה החקלאית, נתייחס לתשובות היצירתיות והמעשיות שנתנו באמצעות משקי הפועלות ובתי החלוצות.
"משק הפועלות" - הרעיון והביצוע הראשוני נזקף לזכותה של חנה מייזל. בהיותה פועלת חקלאית הבינה כי רק הכשרה מקצועית תעמיד את החלוצה בקו אחד עם חבריה הגברים החלוצים, וההשכלה והניסיון יהוו עמדת יציאה למשימות ותפקידים בחברה המתפתחת.
כבר בשנת 1910 היא הקימה משק לימודי לחקלאות בחצר כנרת. בתחילה נקלטו במשק 20 צעירות שהוכשרו בגידול ירקות, משלב הזריעה, הנביטה ועד לקטיף. משק הפועלות בכנרת זכה לכינוי "חוות העלמות" והפך תוך תקופה קצרה למשאת נפש של בנות רבות.
על קורות התלמידות ניתן לקרוא בספרה המרגש של שולמית לפיד הנושא שם זה. בין תלמידות המחזור הראשון הייתה רחל בלובשטיין, המוכרת לכל בשמה "רחל המשוררת". חייה במקום הותירו בה חוויה עמוקה שבאה לביטוי בשיריה. כל מי שקורא ודובר עברית מכיר ומזמר את שירי רחל. היא הראשונה שהביאה אל הכתב בעברית את נופי הכנרת בנופך אישי.
חוות הפועלות בכנרת, 1912 (באדיבות מכון לבון)
ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובהמשך להצלחת חוות כנרת הוקם משק במושבה מגדל. במגדל באותם ימים פעלה חבורת פועלים חקלאים שעסקה בגידול ירקות ובחקלאות שלחין במשותף עם בעלי משקים. ראוי לציין כי במקרה זה שולבו הנשים כשוות לכל עניין עם הגברים. החבורה שרדה במקום את תקופת המלחמה. עם תחילת העלייה הרביעית הפכה חוות מגדל לאחד ממרכזי גדוד העבודה שעסק בפרויקטים של סלילה וחציבה באזור.
פועלות מכינות חצץ לסלילת הכביש ממגדל לטבריה, 1920 (באדיבות גלעד דיאמנט)
ניסיון התיישבותי שלא צלח היה בבן-שמן. הימים היו ימי מלחמה, בארץ הייתה מצוקה כלכלית ואנשים הגיעו לכדי רעב, זאת בנוסף לסכנות המלחמה. המקום נמצא בקו החזית וחי במחסור תמידי, כך שהחבורה החליטה על פרוק וחברותיה התפזרו לישובים שונים ברחבי הארץ. הן המשיכו במימוש הרעיון ונימצא אותן במשקים שיוקמו מאוחר יותר.
שנות העשרים הראשונות הביאו איתן את פריחת "משקי הפועלות". עם היווסדה של שכונת בורכוב, השכונה הראשונה שסביבה גדלה העיר גבעתיים, משק הפועלות המקומי החל לפעול בצעדים מדודים, קלט מחזורים של תלמידות והכשיר אותן לחקלאות. לאחר סגירת המשק, בתחילת שנות החמישים, המקום שימש גורמים שונים, עד ששופץ והותאם לבית הספר לאומנויות "תלמה ילין".
ב-1925 הוקם במושבה חדרה "משק פועלות". לצערי לא הצלחתי לעלות על מידע אודות המקום. במהלך החיפוש מצאתי כי המבנה הפך במהלך השנים לבי"ס חקלאי בשם "עירון", שגם הוא חדל לפעול והקרקע הפכה לפנינה נדל"נית.
בירושלים של אותן שנים יזמה החברה רחל ינאית-בן צבי הקמת משתלה לימודית בחצר ביתה בשכונת רחביה. השתילים והפרחים נמכרו במקום, הביקוש היה גדול והפך את המקום לסואן, בעיקר בסופי השבוע. בלחץ השכנים הועתקה המשתלה לאזור ארמון הנציב. הארמון נמצא אז בשלבי בניה והשכנות אליו הבטיחה אספקת מים סדירה לחוות הלימוד.
מכאן התקבע המותג "משק הפועלות הירושלמי". במאורעות תרפ"ט המקום נעזב, אך חזר ושב לפעול בראשית שנות השלושים. חוות הלימוד המשיכה לפעול באופן סדיר עד מלחמת העצמאות. בתום הקרבות המקום הוכרז כשטח מפורז ואז הועברה חוות הלימוד לעין כרם. במקומה הנוכחי פועלת החווה גם כיום. אמנם היא עברה שינויים לאורך השנים, יעדיה עודכנו לצרכי התקופה וכיום היא משמשת בית ספר קהילתי סביבתי.
רחל ינאית (שלישית מימין מתכופפת) וחברותיה הפועלות במשתלה. שכונת רחביה, ירושלים, 1926 (באדיבות מאגר הצילומים, ארכיון יד בן צבי)
משק הפועלות התל אביבי ידוע כיום כ"בית חנה". זהו מבנה מוכר בסגנון הבאוהאוס בצומת שדר' בן-גוריון ורחוב אדם הכהן. המשק החל לפעול ב-1926 ביוזמת חנה צ'יזיק, שגם ניהלה אותו במשך עשרים שנה. בעת הקמתו השתרעו אדמות המשק משדרות בן גוריון בדרום עד מעבר לרחוב ארלוזורוב בצפון, וגבל במזרח בכפר הערבי סומיל ובמערב ברחוב בן יהודה. מיקומו של בית חנה ששימש למגורים ומשרדי הנהלה. המשק התל אביבי טיפח במקום משתלה, גן ירק, לול ורפת. למרות הקשיים הפיזיים, הארגוניים והכלכליים הצליחו חנה ותלמידותיה לקיים משק חקלאי פורח ומניב, שסיפק תוצרת חקלאית טרייה לתושבי העיר. בשנות מלחמת העולם השנייה קלט המשק נוער עולה, ביניהם גם קבוצה מ"ילדי טהרן". בימי מלחמת העצמאות המקום חווה אירוע טראומטי כאשר שני תלמידים נהרגו בהפצצה של מטוסים מצריים על תל-אביב. לאחר פטירתה של חנה צ'יזיק הפך המקום לפנימייה לנערות במצוקה. הפנימייה פעלה עד תחילת שנות התשעים, אז נעזב המקום. לאחר כמה שנים שופץ הבניין ופעל במקום בית קפה "אפרופו", שגם הוא זכור בכאב בעקבות פעולת הטרור בה נרצחו שלוש נשים שבילו במקום. כיום משמש הבניין גורם מסחרי.
משק הפועלות בתל אביב. צילום: ואלטר צאדק
משק פועלות נוסף הוקם ב-1921 במושבה נחלת יהודה. משק זה פעל עד קום המדינה כמשק פועלות, בהמשך הוסב לבי"ס חקלאי וכיום הוא פועל ככפר נוערו מקיף.
בפתח תקווה הוקם משק פועלות שנה מאוחר יותר. המשק קלט לאורך השנים קבוצות של צעירות שהגיעו מאירופה. ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר "עליית הנוער" פעלה להצלת בני נוער והבאתם ארצה, קלט המשק בפתח תקווה גם נערים ושימש להם בית חם. במהלך שנות השלושים והארבעים, הודות להרכב הצעיר של החניכות והחניכים, הפך המקום למוקד חברתי תרבותי של המושבה פתח תקווה. כנאמנים למורשת, התערו הבוגרים בחברה המקומית ובהמשך רבים מהם הפכו מוכרים בשל פעילותם הציבורית. במלחמת העצמאות נפלו כמה מבני הקבוצות שהגיעו כילדים. בשנות החמישים שינה המשק את ייעודו והפך לבי"ס לגננות ושתלנות. עם השנים ייעודו שודרג וכיום פועל במקום בי"ס לטכנאות נוף.
במהלך שנות העשרים הוקמו עוד "משקי פועלות", שהפכו למושגים של חקלאות והתיישבות.
במבואות המערביים של העיר עפולה שוכן כפר הנוער "ניר העמק". במקום לומדים כיום כ-1000 תלמידים, חלקם בתנאי פנימייה וחלקם תלמידי יום מישובי הסביבה. זה המקום שבשנת 1927 הוקם בו משק הפועלות המקומי בניהולה של שרה מלכין, אחת הדמויות הסמכותיות במנהיגות העלייה השנייה.
במשך 10 השנים בהן פעל במקום המשק, שהו בו לסירוגין עשרות בנות בנוהל לימודים ועבודה זהים למשקים האחרים. גם כאן טיפחו גן ירק, משק חלב ולול עופות. בשנת 1938, ערב השואה, שינה המשק את יעדו והפך לבית ספר חקלאי שקלט עולים והכשירם לחיים בארץ. בהמשך הפך המקום לבית ספר אזורי לישובי העמק וחבל התענך.
במרחק לא רב אנו מכירים את מושב נהלל. בית הספר החקלאי לנערות בנהלל הוקם בשנת 1923 ע"י חנה מייזל, ממנהיגות העלייה השנייה. חנה מייזל החזיקה בתפיסה חברתית צנועה יותר. היא ראתה בהכשרה החקלאית של הצעירות אמצעי להכשרתן לשותפות חיונית במשק המשפחתי, כאשר האישה שווה לגבר בידע וביכולות הביצוע.
משך הלימוד היה כשנה וללימודים התקבלו רק צעירות ילידות הארץ. יותר מאוחר, עם הגעת עליית הנוער, נפתח בית הספר גם לתלמידות עולות. לאחר מלחמת העולם החלו לקלוט כאן גם תלמידים, מה שהפך את המוסד לבית ספר חקלאי רגיל. בית הספר בנהלל כיום הוא תיכון אזורי מקיף לתלמידי פנימייה ולתלמידים מישובי העמק.
בית הספר החקלאי לצעירות בנהלל, 1927
משק הפועלות עיינות הוקם בשנת 1930 בקרבת המושבה נס ציונה, ביוזמת עדה מימון, דמות ציבורית ידועה ממנהיגות מועצת הפועלות. מימון גם ניהלה את המקום והנחילה לתלמידות את תפיסת העולם עליה הושתתו משקי הפועלות. עזרו לה מדריכות שהגיעו למקום ממשק בן שמן, שפורק במהלך מלחמת העולם הראשונה. עד 1939, במשך כ-9 שנים, המקום הכשיר בנות בלבד. עם התגברות גלי העלייה, ערב השואה, פתח המשק את שעריו גם לבנים וכמו יתר משקי הפועלות סיים את תפקידו ההיסטורי בקידום הנשים והפך לבית ספר חקלאי הפועל במתכונת זו גם כיום.
תמונת סיום מחזור ב' בבית הספר עיינות, 1933. עדה מימון במרכז עם חולצה שחורה
עד כאן סקרתי בקצרה את משקי הפועלות שפעלו בארץ לאורך תקופה של כ-20 שנים במתכונת ייחודית ומתוך תפיסת עולם ציונית סוציאליסטית. כיום המקומות ואתרי המשקים מוכרים וידועים, אבל התפקידים שמילאו בתולדות היישוב הולכים ונשכחים.
לסיכום הדברים אני חייב הסבר קצר. לאורך השנים שמעתי רבות את המושג "משק הפועלות". יצא לי להכיר נשים וגברים שעשו את צעדיהם הראשונים בארץ כחניכים במשקים. לדבריהם, השהייה במסגרת זו העניקה להם מטען אישי עשיר אותו נשאו איתם והעבירו לילדיהם. כוונתי הראשונית הייתה לספר אודות המשקים ותוך כדי כך מצאתי עצמי צולל לתוך היסטוריה מרשימה של תנועת הנשים החלוצות בארץ.
תוך לימוד החומר פגשתי מאבקים, ניצחונות, כישלונות, מנהיגות ואחריות לאומית. יצא לי לפגוש גם קיפוח וחוסר רגישות. כל זאת הביא אותי לצורך להתייחס בקצרה לסיפור משק הפועלות ומקומו במאבקה של החלוצה על מקומה.
משק הפועלות, פתח תקווה. במרכז התמונה אמי אילה רייכל ז"ל (באדיבות אוסף התצלומים הלאומי)