מפרדסו של חיים משה כץ ל"נאות הפרדס"
כל הנוסע בדרך ז'בוטינסקי (כביש 481) ממערב מזרחה עובר את שכונת פרדס כץ, המהווה רובע של העיר החרדית בני ברק. לכאורה סביבה אפורה וכעורה, ישנה וסואנת, ללא כל סימן וזכר לגן, לירק או לחלקות פרדס שהיו הגורם להקמתה.
עיון מהיר בהיסטוריה של המקום סוחף את הקורא לתיאורים מרתקים של אנשים, מקומות ואירועים שהינם השלד הרעיוני והפיזי בתולדות השכונה.
סיפורנו מתחיל באב המייסד חיים משה כץ, האיש שהטביע את חותמו על ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא נולד בשנת 1884 בפולין, בגיל 19היגר לארה"ב, שם החל לעסוק במסחר בבגדי נשים. מאוחר יותר הוא הפך ליצרן שמלות ועשה חייל בעסקיו.
חיים משה כץ עלה לארץ ישראל בשנת 1926 והתגורר בתל אביב. הוא ראה ברכישת פרדס חלק מרכזי בהגשמת משנתו הציונית. לפיכך, רכש תוך תקופה קצרה חלקת פרדס בת 173 דונם על אם הדרך מתל אביב בואך פתח תקווה. כץ גם בנה את ביתו בגבול הפרדס. הבית נבנה תוך תכנון מוקפד והיה מאוד מרשים גם מבחינה חזותית (לתפקודו של הבית נחזור בהמשך הרשימה).
המשבר הכלכלי העולמי פגע גם בכלכלה הארץ ישראלית הצעירה. הנפגעים העיקריים היו ענפי הייצוא והפגיע מביניהם הוא ענף הפרדסנות. כץ מבין כי תהליך הבראת הענף יימשך תקופה ארוכה ובצעד של יזמות שאפיינה אותו, הוא עוקר חלק מהפרדס ומציע מגרשים למכירה. עם בניית השלב הראשון הוא קורא למקום "תל אפרים", ע"ש בנו אפרים כץ.
חיים משה כץ ממשיך ביזמות הנדל"ן. בשנת 1934 הוא רוכש קרקע בסדר גודל של 400 דונם מזרחה לפתח תקווה. מסיבות שונות התכנית במקום לא מתממשת והאדמה נשארת ברשותו, עד שעברה לקק"ל בהסדר שנעסוק בו בהמשך.
בשנת 1952 מתיישב במקום קיבוץ עינת, לאחר התפלגותו מגבעת השלושה. ראוי להזכיר כי טרם הפילוג היה הקיבוץ המאוחד בתחום פתח-תקווה.
עבודות קידוח ובנית הבתים הראשונים בעינת, 1952. באדיבות ארכיון קיבוץ עינת
לא איש כחיים משה כץ יסתפק בעסקאות נדל"ן בלבד. ממציאים ויזמים פונים אליו בהצעות ורעיונות לפיתוח ויישום. לא ידוע לי על רעיונות ששבו אותו, אולם היה ברור כי נושא התעופה היה קרוב לליבו. לימודי הטייס של בנו אפרים בארה"ב הביאו אותו להחלטה על הקמת חברת תעופה ארץ ישראלית.
במקביל לנושא התעופה והיזמות בכמה מקומות בארץ, משקיע כץ מאמצים בפיתוח השכונה הירוקה פרדס כץ. עד שנת 1947 נבנו בשכונה כשבעים בתים חד קומתיים. סביב לכל בית חצר המאפשרת לדיירים שתילת עצים, גינת נוי וגידול חיות בית. השכונה נחשבה למקום איכותי הודות לשטחים הירוקים המקיפים אותה. ואכן, בעלי יכולת רכשו מגרשים במקום ובנו במקום את ביתם.
באותן שנים "זוכה" פרדס כץ בשכנות מכובדת.
בצדה הצפון מזרחי ממוקם מחנה צבאי בריטי על כל מבניו ומתקניו. היום לא ניתן להבחין בשרידי הבסיס. על מקומו הוקם פארק משחקים לטובת תושבי השכונה. שם הגן, "הזית", נילקח משם קודם של המקום – "תל-אבו זייתאן". מצפון לדרך "אם המושבות", הנמצאת מצפון לפארק, ניתן להבחין בשרידים של מחסן הנשק ובונקר התחמושת של הבסיס.
פארק הזית. צילום: אתר מכל מקום
כאשר הולכת ומתממשת לנגד עיניו שכונת פרדס כץ הירוקה והצעירה מחליט כץ לעבור למיזם הבא ולהשאיר את ניהול המקום לאחרים. את ביתו המרשים בגבול הפרדס שטרם נעקר הוא משכיר, ביולי 1936, למחלקת הבריאות של המנדט, לשם פתיחת בית חולים לאשפוז חולים במחלות מדבקות, הזקוקים לבידוד וטיפול מיוחד. עד לפתיחת בית החולים במקום, פעל בית חולים דומה בשכונת עג'מי ביפו, מאז תחילת שנות העשרים.
מאחר ושכונת עג'מי של אותם ימים מרוחקת מהעיר הצעירה תל אביב, קולט בית החולים עובדות ועובדים יהודים, זאת בכדי להפיג את בדידות המאושפזים ולהוסיף ביטחון בסביבה עויינת וזרה באותן שנים. בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, עם התגברות המתח הביטחוני בארץ, מוסדות הישוב מפעילים לחץ על שלטונות המנדט כדי להביא לפתיחת בית חולים למחלות מדבקות שיקלוט מאושפזים יהודים ממרכז הארץ, לאפשר החלמה רגועה ולתת אפשרות לבני המשפחות לבקר ללא חשש להיפגע.
ביולי 1936 מחלקת הבריאות המנדטורית שוכרת את ביתו של כץ בשכונה והופכת אותו לבית חולים. הכל במהלך המאורעות, שמנעו מהאוכלוסיה היהודית להגיע ליפו. בשלב הראשון הכיל בית החולים עשרים מיטות ותוך שנה הוכפל מספר החולים המאושפזים. המקום נועד לטפול בחולים במחלות מדבקות שלא ניתן לאשפזם במחלקות רגילות.
ידיעה על בית החולים. עיתון "דבר", 24.05.1937
עם הקמת המדינה עברה האחריות על בית החולים למשרד הבריאות של המדינה הצעירה. בשנות החמישים הראשונות, כאשר בארץ פורצת מגפת הפוליו, משנה בית החולים את תפקודו. נוספות לו עוד שישים מיטות והוא הופך למרכז רפואי המתמחה ומטפל בילדים נפגעי שיתוק. בשנים האחרונות נשמעות ביקורות על הטיפול שניתן לילדים במקום, על הבידוד שנכפה עליהם ובעיקר על הניתוק הממושך מהמשפחות. כאשר בית החולים תל-השומר עובר מאחריות צה"ל אל משרד הבריאות, תוך ארגון של מערך האשפוז הכולל, הופך בית החולים בפרדס כץ לחלק מתל-השומר. יותר מאוחר הפך המקום לבית חולים שיקומי שהופעל ע"י מלב"ן, ובהמשך חזר המקום לאחריות משרד הבריאות, עד שפונה בסוף שנות השמונים.
בטרם נעבור למפעלו הבא של חיים משה כץ נציין כי המתחם כולו היה בבעלותו עד שמסר אותו לידי הקרן הקיימת, בכך נעסוק בהמשך.
מתחם בית החולים לפני שנהרס כליל בשנת 2005. צילום באדיבות שרון רז, אתר אדריכלות נעלמת
בראשית שנות השלושים החלו לפעול בשמי ארץ ישראל מספר חברות תעופה מקומיות, ללא כל קשר לחברות אירופאיות או אמריקאיות שמטוסיהם נחתו בארץ בדרכם או בחזרתם מהמזרח הרחוק. זאת כמובן לצד הצבא הבריטי שטס בשמי המזרח התיכון לצרכיו הוא. מפאת העלויות הגבוהות של רכישת המטוסים, אחזקתם השוטפת ומחסור בשדות תעופה או מנחתים, החברות המקומיות נסגרו לאחר תקופה קצרה. בנוסף, הציבור שחי בארץ לא ממש צרך כרטיסי טיסה. חברת התעופה היחידה ששרדה את אותן שנים היא "אווירון", שהייתה בבעלות הסוכנות, ההסתדרות והוועד הלאומי. חברה זו שילבה בפעילותה האזרחית גם מטלות ביטחוניות ועם הקמת צה"ל, יחד עם שרות האוויר של ההגנה, הפכו לחלק מחיל האוויר הצעיר.
לתוך אווירת אי הודאות לעתיד התעופה האזרחית בארץ נכנס היזם משה חיים כץ ומקים בשנת 1938 חברה בשם "שרות ארץ-ישראל לתעופה". הגורם המאיץ להקמת החברה היה בנו של כץ אפרים (פרדי) שסיים קודם לכן קורס טייס אזרחי בארה"ב. בשלב הראשון מחליטים המייסדים לקיים בית ספר לטיסה לאזרחים יהודים וגם לבני לאומים אחרים. שיתופם של חניכים זרים, ביניהם אישה, נועד במטרה ליצור הסוואה ולקבל לגיטימציה מצד השלטון הבריטי, מאחר והחברה שהוקמה הייתה בשיתוף מפקדת האצ"ל ומרבית החניכים היו אנשי הארגון. הסתרת זהות החניכים הצליחה מעבר למשוער. טקס סיום הקורס היה בהשתתפותו של הנציב העליון מקמייקל. בית הספר קיים שני מחזורים להכשרת טייסים עבריים, אך החברה עצמה לא שרדה כלכלית וחדלה לפעול במהלך שנת 1939.
הזמנה לטקס הפתיחה הרשמית של בית הספר לתעופה וסיום הקורס הראשון, 1939
משה חיים כץ עם שניים מהפקחים המדריכים בבית הספר לתעופה, 1939 באדיבות אתר ארכיון המדינה
לאחר שסקרנו בקצרה את עיקר פעילותו של כץ בארץ ישראל: נטיעת הפרדס, הקמת השכונה, הפיכת הבית לבית חולים וכמובן ייסוד חברת תעופה וביה"ס לטייס, הגענו לפרק הסיום המפתיע והמאכזב.
בשנת 1946, בהיותו בן 62, שבע פעילות חלוצית, מחליט משה חיים כץ לפרוש מעסקיו ולהעביר את נכסיו ורכושו לרשות הישוב היהודי בארץ ישראל באמצעות הקק"ל. כץ מנהל מו"מ עם נציגות הקק"ל והנוסחה לתגמול החודשי הייתה 8% מערך הנכס. התורם מפגין תמימות יתר מול הנציגות המשפטית איתה הוא נותן. לבקשתם, הוא מסכים לרשום בהסכם ערך נמוך יותר של הנכסים, כדי להוריד את תשלום המס על העסקה. עם חתימת ההסכם נקבע כי קק"ל תשלם לכץ סכום של 4,000 לירות ארץ ישראליות לשנה נכון לחודש יוני 1946.
כאן באה לביטוי תמימותו של כץ. הוא לא נועץ בגורם מקצועי כלשהו ולא דואג להצמיד את הרנטה לכל מדד אפשרי. מהר מאוד ערך הלירה הארץ ישראלית נמצא בירידה ותוך כמה שנים מאז קום המדינה, 4,000 לא"י הופכים ל-400 ל"י. במשך תקופה ארוכה מנסה כץ לקבל מקק"ל עדכון לתשלום שהם מעבירים אליו, אולם הקרן, שזכתה בנכסיו של התורם התמים, עושה כל אשר ניתן לעשות, מעכבת ומסתתרת מאחורי סעיפי החוזה ע"מ למנוע מלשלם סכום הגיוני לכץ.
לאחר שכל בקשותיו של כץ הושבו ריקם הוא פונה לערכאות משפטיות. טענתו העיקרית היא כי ביום החתימה הסכום שנקבע הספיק לו למחייה בכבוד וכיום התשלום הוא אפסי ואינו מאפשר לו קיום. עם כל ההבנה והאמפטיה שמגלה השופט הוא אינו יכול לפסול את החוזה שנחתם כדין. הוא נוזף קשות בנציגי הקק"ל על התנהגותם ובעיקר על ניסוח המסמכים הפוגעים בתובע. בהמלצת השופט ובחוסר ברירה נאלץ כץ להסכים לפשרה המעלה את התגמול בסכום צנוע. הקק"ל נענית לקריאת בית המשפט, שאינו יכול לעזור בשלב זה, ומסכימה להעלות את הקצבה השנתית לגובה של 6,460 ל"י לשנים הבאות.
כץ לא זכה ליהנות "מהתוספת" זמן רב. זו היטיבה במקצת את אורח חייו למשך שנה, אולם כץ נפטר בתל אביב לאחר שנה, ב-1965.
מתוך: בטאון "חרות", 10.09.1959
עד כאן סיפורנו הקצר והעצוב על איש ענק, ציוני, חולם ומגשים, טוב ומיטיב, תמים ואוהב אדם. במקביל אנו פוגשים ארגון יהודי עולמי שעשה רבות לישוב הארץ, ידע לקבל ולהיתרם, אבל הצליח בעזרת מנגנון אטום לדכא ולרמוס כוונות טובות.
נחזור לשכונת פרדס כץ. בעלילה שפרסנו לפניכם דילגנו והתעלמנו מהבעיות הכלכליות, החברתיות, סביבות הפשע ותכניות השקום, על זאת ניתן לשמוע ולקרוא בכרוניקה היומית. עסקנו בקורותיו של איש מופלא אשר אינו מוכר למרבית הציבור. אם הבאנו את סיפורו לידיעת הקוראים - דיינו.
משפט לסיום - עיריית בני ברק, שהשכונה בתחומה, פועלת לשנות את מיתוג המקום ובשלב ראשון מוחלט לשנות את שם השכונה ל"נאות הפרדס". נקווה שהכוונה הטובה תישא פרי לטובת התושבים.