עם סיום לימודיו והסמכתו נישא לבת שבע ביתו של אדר"ת (1).

 

לאחר שנה נפטרה רעייתו והוא נותר אלמן אב לתינוקת. בהמשך נישא לרייזה, בת דודה של אשתו הראשונה, ממנה נולד בנו (2), אשר ברבות השנים הפך למנהיגה הנערץ של תנועת ההתנחלות וראש ישיבה בירושלים.

​

בהשתדלותו של יואל משה סולומון קיבל על עצמו את תפקיד רבה של העיר יפו. הוא הגיע עם משפחתו לא"י בחודש אייר 1904 והתקבל בכבוד ובהערצה.

 

הוא הוכר בישוב היהודי כ"הרוא"ה" (3). הרוא"ה אהד והעריך את ההתיישבות הציונית הצעירה שהלכה והוקמה כאן. חלק נכבד מחלוצי התקופה היו יראי שמיים ונדרשו לתשובות הלכתיות בחיי היום יום. הרוא"ה ייעץ ופסק בענייניהם ומתוקף כך זכה לתואר נוסף (4).

​

עלייתו לארץ של הרוא"ה הייתה במהלך תקופה משמעותית בתולדות הציונות (5) שנמשכה בין השנים 1904 ל-1914.

​

כאמור, גיבור סיפורנו ראה במפעל ההתיישבות מהפכה בתולדות עם ישראל ופעל בכל מאודו לגשר בין החלוצים החופשיים לבין ההלכה היהודית.

​

לאחר השתדלויות והסברים יצאה לדרך בי"ט בכסלו תרע"ד, 1913, קבוצה שבראשה עמד הרוא"ה, לצפון ארץ ישראל. הקבוצה כללה את המשתתפים הבאים:

​

הרב הראשי הראשון של העדה החרדית בירושלים, אבי סבתו של הסופר והעיתונאי דב אלבוים (6), "המגיד הירושלמי" (7), ראש ישיבת "מרכז הרב" אשר הקים בהמשך את "בית זבול" בירושלים (8), הרב הראשי של אחת מהקהילות הקדושות (ק"ק) בצפון במשך 30 שנה ומחבר הספר "לב אברהם" (9), רבה הראשי של העיר חיפה (10), יליד העיר צפת אשר עבר עם נישואיו לטבריה וברבות הימים שימש בה כרב ראשי אשכנזי (11), מחבר הספר "אלה מסעי" המתאר את המסע והמפגשים (12), עוזרו של הרא"ה (13) ובנו של מס' 6 (14).

​

ביום י"ט בחשוון תרע"ד, בעגלה גדולה רתומה לצמד פרדות, יצאה הקבוצה מיפו  לדרכה.
המושבה הראשונה אותה פקדו הייתה "הירוקה" (15).
 

התחנה הבאה הייתה המושבה שנושאת את שמו של אבי הנדיב הידוע, אך גם מוכרת בשמה הערבי "זמרין" (16). שם נקלעה חבורת המבקרים לוויכוח עם תושבי המקום אודות מבנה בית הכנסת שנבנה בתרומת הנדיב הידוע.

​

לאחר ששהו שם בסוף השבוע, ביום ראשון יצא המסע להמשך דרכו. התחנה הראשונה הייתה הישוב הצנוע "בת שלמה". לאחר ביקור קצר במקום פנתה העגלה מערבה ועשתה דרכה באפיק דרך המלח (17) אל המוסד החינוכי שעליו ועל בנותיו המופלאות כתב מספר שנים מאוחר חיים נחמן ביאליק בשירו המוכר (18).

​

לעת ערב הגיעה החבורה למושבה צעירה לחופו של הים הגדול. קבלת הפנים הייתה קרירה והתחממה רק אחרי ערב משותף בו, בין היתר, קיבלו התושבים את הצעת האורחים ושינו את שם יישובם ל"תרומיה" (19). אבל עם כל ההתלהבות לא נקלט השם החדש והכל חזרו לשם המוכר גם כיום.

​

עם בוקר יצא המסע בעגלה לישוב הקטן חיפה. באותה שנה, בשלהי השלטון העותומני בא"י, מנתה האוכלוסייה היהודית 3,000 נפש. מה שייחד את העיר הקטנה היה מסילת הרכבת שחיברה אותה דרך העמקים יזרעאל והירדן אל הרכבת החיז'אזית ומכאן צמח המושג "רכבת העמק".

​

ביקור ב"מערת אליהו" ומפגש עם תושבים השלים את השהייה במקום. עם בוקר נפרדו מהפרדות ומהעגלה ליום הקרוב ויצאו לדרך ברכבת.
לאחר נסיעה איטית עצרה הרכבת במרכז העמק במקום בו תוקם בהמשך עיר ובמרכזה יוקצה אתר לבניית בית אופרה (20).

​

לאורחים המתינה קבלת פנים מרגשת והם הובלו בכבוד לחווה שפעלה במקום ע"פ חזונו של פרנץ אופנהיימר (21). כאן התנהל בשעות הערב ויכוח טעון בין האורחים, שההלכה הייתה דרך חייהם, לבין התושבים הצעירים שראו בציונות את דרכם ומטרתם הייתה לבנות חברה חילונית שוויונית.

​

בבוקר למחרת יצאו הרבנים לדרך לישוב הבא. זה המקום שכמה שנים מאוחר יותר התכנסו חלוצים צעירים והקימו ארגון להגנת חיים ורכוש של יהודים בא"י (22). 
כאן הייתה תופעה ייחודית. הציבור הבוגר קיבל את הרבנים בעוד שהילדים, בהוראת מוריהם, לא השתתפו באירוע.

​

לאחר לילה גשום וסוער הגיעו הרבנים למושבה הבאה, ששמה העברי נלקח משמו הערבי של המקום, אשר נגזר מעץ רב פארות הגדל בשדותיו זה מאות שנים (23).

​

עם בוקר יצא המסע מזרחה וגלש לבקעת יבנאל בדרך בוצית שגרמה לשקיעות והביאה את החבורה הנכבדה לסייע בחילוץ. בבקעה ובשוליה היו כבר באותם הימים כמה ישובים וכולם זכו לביקור הרבנים.

​

מכאן הדרך צפונה הייתה בצמוד לכנרת. הם פקדו את המקומות הבאים:"חוות העלמות" (24), אום ג'וני (25) ומושבה שנקראה על שמו של אביו של הנציב העליון (26).
 

ק"ק שעברו דרכה נקראה לעת הקמתה על שמו של קיסר רומי שנטה חסד לאביו של שליט הגליל באותם ימים (27).

​

ממערב למרגלות קרני חיטין, בסמוך ל"נבי שועב", ביקרו הרבנים ביישוב קטן שהוקם ונתמך בעזרת יק"א וחבריו היו מאנשי ארגון "החורש" (28).

​

ישוב נוסף שזכה לביקור מוכר כיום כמושבה מגדל. באותן שנים פעלה במקום חווה חקלאית בשם "חוות מגדל", שהכשירה במשך השנים עשרות חלוצים לעבודה חקלאית בארץ ישראל.

מהחווה עברו לישוב שהוקם בג'עוני ובהמשך התקבל שמו העברי משמו של פסוק המספר על חפץ שהושלך כלא שמיש ושימש בהמשך כציר מרכזי בפרויקט אחר (תהילים קי"ח) (29). 

 

ישוב נוסף בו ביקרה חבורת הנכבדים הוא משמר הירדן, כפר צנוע בצמוד לגשר בנות יעקב, עליו סלולה הדרך העולה לרמת הגולן (משמר הירדן נחרבה במלחמת העצמאות ובמקומה הוקם בתחילת שנות החמישים מושב הנושא את שמה).

​

ממשמר הירדן הדרך קצרה למושבה הבאה. גם זו מושבה קטנה, ששמה הובא מספר עזרא פרק ז'. יישוב קטן וצנוע שתושביו האמיצים סבלו קשות ממחלת המלריה שהכתה בהם מפאת קרבתם לאגם החולה, אשר שימש מרחב מחייה של יתושי האנופלס.

ארבע שנים טרם הביקור של הרבנים השתקעה בישוב משפחה מקהילת הסובוטניקים אשר הקימה כאן, למרות הסבל, משק פורח שכיום משמש כאתר ביקור ולימוד ונושא את שם המשפחה (30).

​

מכאן העפילה הקבצה למטולה, הישוב הצפוני במסע ובא"י בכלל. תושבי המקום שהופתעו קיבלו את הבאים בהתרגשות והעניקו להם אירוח כהלכתו.

​

למחרת, לאחר עצרת חגיגית עם התושבים, יצאו הרבנים, בלווי קבוצת רוכבים שאבטחה אותם בדרך המסוכנת, עד הגיעם ליעד הבא - עוד אחת מק"ק בא"י ומוכרת כ"עיר המקובלים" (31).

​

לאחר שהייה קצרה במקום יצאה החבורה מערבה לעיר הנמל עכו. על פי התוכנית אמורים היו לשוט משם לנמל יפו, שם יגיע המסע לסיומו.

​

אך טרם הכניסה לתחומה של עכו הסתבר לנוסעים כי כמה מהם מנועים מכניסה לעיר בגלל היותה (32) ועל כן אסורה הייתה ליהודי אדוק באמונתו. מתוך כבוד למהדרין המשיכה הנסיעה עד לחיפה ורק משם הפליגו ליפו.

 

עד כאן תקציר המשרטט את מסע הרבנים הראשון. 

​

חשוב ביותר לציין כי הרא"ה היה אבי רעיון ההכרות עם קהילות נוספות מחוץ לחרדיות, שעסקו ביישוב הארץ. עניין זה העסיק אותו רבות והביא לכך שיזם בהמשך עוד שתי מסעות דומים בשנים 1923 ו-1927.

​

לפיצוח המלא לחץ כאן.

​